קוביית הסוכר נמסה בתוך הקפה השחור, וידי מגששת אל הכפית,
רועדת. הקור משפשף את עצמותיי, חודר בקלות את העור והבשר -
כאילו לא היו שם מעולם.
הקפה ריכך את קיפאון הלוע, ממיס את קנה הבליעה, ומחמם את
איבריי הפנימיים. תחושת האובדן מילאה הכל, ונדמה היה שמזג
האוויר מתאים עצמו לדיכאון שכופים עלי החיים.
הרמתי עצמי בקושי רב,  מביטה מחוץ לחלון, מגששות עיניי באפילת
הלילה, על גבי הים השחור, החוף הזהוב שנרדם - הכל כמו מת. ירח
אובד עצות תלוי מעל חדרי, מצמצם עצמו עד בלי די, כמו נבוך שאין
בידו עזרה עבורי.
ולא חלום היה זה, כשלפתע איש לבוש צחורים סובב לו על החול,
והפתיתים לופתים את שרוולי מכנסיו, רואים בו המושיע משלוות חיי
החוף הרדום. הוא כולו אחוז תזזית, להפוך את החוף על פניו -
שידעו כולם כי היה שם. כאן.
עוקבת אחריו בעיניים כושלות, עייפות. מדוע ולאן הרי יודע כבר
הכל - סביבו שחור, רדום, עצוב - מה מעשיו בליל דיכאון קפוא
שכזה אני כולי צמרמורות קור, והקפה כבר נגמר, איך סובב הוא
בעליצות סביב עצמו - לא מרפה מן השמחה והחיים
הדלת נפתחה מאליה, דלתי שלי, שהייתה סגורה שנים, ואין נכנס
ואין יוצא - נפתחת ונושאת אותי אליה, אל החושך שמחוץ לה,
שמפחיד אותי תמיד. ידיי לופתות כסא, שולחן, קירות - הכל נשמט
ממני, וכוח חזק מביא אותי לחול הרטוב של הים.
אני נסה במהירות, מתפרקת לכל כיוון, שערי נפרע וקצותיו נתפשים
בפי ונכנסים לעיניי - אני לפתע שכובה על החול, והוא לא דבק בי
- מבין כמה עדיף להיות גרגיר חול בודד ומשועמם בחוף רדום, מאשר
נישא אל תוך חיי. דמעות חמות זורמות ממני והלאה. הלוואי וזה
הסוף, ואין יותר מחר או עוד זריחה חמה, ואין עוד ים שמול עיני
גאות ושפל עושים בו תהפוכות - ואין בדידות, שעמום, שנאה.
הוא נשכב לידי, מלטף לי את הגב, והשיער. אין בי רתיעה - הרי
מלאך המוות פה. לפניי עולם שכולו טוב, גן-עדן.
התרוממנו שנינו, וחיפשתי בו כנפיים וטבעת מעל ראשו - "הן אבדו
מזמן.." הוא לחש, "ואיך נגיע לעולם שכולו טוב, בלי כנפיים"
שאלתי בבהלה. "ביחד", הוא עונה לי.

28 באוגוסט, 1999