נועה מריון / שלווה מדומה |
ורגע אחרי, מבולבלת.
לתפוס את עצמי מתסכלת על השעון,
בוהה בדקות החולפות,
בשעות המשתנות
בימים שעוברים בלי לחזור.
אני מסתכלת ורואה
אין סוף, רק המשך
בלי קצה או סיום.
לשטן להסתכל בעיניים,
ולא לראות אותו.
להסתכל עליך ולהרגיש בלבול.
למה כל מילה חמה הופכת לקרה פתאום?
למה כל נשימה הופכת לחוסר פעימה?
אני יושבת ומסתכלת על המחוגים,
רק בוהה בחלל,
בלי תחושת זמן,
בלי הצלה,
בלי השניה שתחלוף ואתה תציל אותי מהסוף הקרוב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|