הנני כאן.
מביטה למחוזות אבודים.
ישובה ומבט סוקר אל עבר אל-קיים, לא קיים.
השאלות הרבות שוטפות את עיניי בנבכי נשמתי הכואבת.
הן אינן פוסקות.
התהיות שלי בוגע לחיי לא מתבהרות והתשובה הגדולה טרם מגיעה.
האם יקרה משהו גדול?
אני מחכה לו מאז קיימת. דבר לא קורה.
הייעוד שלי שוב מבעבע בסיר הקוסמוס הרחב בו אני, חשיבותי כגרגר
אבק. האמנם?
האם כמספר האנשים כך מספר העולמות?
כן.

האמון באנשים מתפוגג ככל שחולפות הדקות, ככל שעוברים הימים,
ככל שקרבה הזיקנה. כמה אכזבות צופנים החיים. כמה זמן לקח לי
להבין שמשמעות היותי חלק מהיקום הינה רצף ימים בו עליי לממש את
רצונותיי, חזונותיי, שאיפותיי, וזאת אוכל לעשות רק לאחר שחלפו
מיטב ימיי.
מה הטעם?
מדוע אנו חיים בשביל לממש את רצון הכלל, האין זהו האבסורד
הגדול מכול? אין עובדה זאת סותרת את מהות משמעות החיים?

מהו הרעיון, זה העומד מאחורי ההתחייבות, הצמיתות וכל מילה
המהווה כלל כלשהו הנקשר לנצח, כאשר מהותנו היא להתנסות בהכול,
לחוות כמה שיותר? מי השפוי אשר היה מסתפק בדבר הטוב הראשון שבו
היה נתקל?
אני.
אם כן... עדיין צופן לי הגורל אירועים בלתי הגיוניים ומפתיעים
כאחד.

הפוליטיקה שוברת את מיטב הכללים אשר היינו רוצים לעמוד בהם.
שואפים לעמוד בהם, על מנת למלא את חובתנו כבני אדם ולהגיע
למהות עליה הקדמנו לדבר, המשמעות, לחיות.