אני רואה אותך. אצילית כזאת, יושבת לבד. את והצמה שלך.
ואני עם אנשים אחרים- צוחקת, מתפתה לדבר, להעביר את הזמן.
לא להשאר לבד.
אני רוצה שתקומי, תחייכי, תגידי משהו.
תצאי כבר מהספר הזה שלך, מהניתוק המוחלט שאת יוצרת עם הסביבה.
אבל את לא שמה עלי. קוראת לך איזה ספר של דן בן אמוץ.
מחפשת מישהו לקפוץ עליו או מישהי להזדהות איתה.
מישהו שיבין אותך ואת הראש הפרוע והחולני הזה שלך.
אני מתגעגעת אליך. את לא מבינה את זה וגם אני לא. כי אף פעם לא
הרגשתי ככה כלפי מישהי. זה לא רגש אפלטוני, וזאת גם לא משיכה
מינית.
זה משהו אחר. לא אהבה, גם לא כעס, בעצם אולי קצת.
על זה שפעם לקחת מישהו שאהבתי אבל אז לקחתי אותו ממך, ועכשיו
השתווינו שתינו במשחקים הנשיים האלה שלנו, הכל שייך כבר לעבר.
אני רוצה אותך לעצמי. מי שהיה מסוגל להבין היה ודאי חושב שאני
אנוכית ומפונקת, אולי גם קצת אגואיסטית ונרקיסיסטית עם הרצונות
והחשקים שלי.
הרצונות האלה להכיר אותך, שתהיי חברה שלי.
שתספרי לי על כל אותם סיפורים שקראת, על החלומות שלך, השאיפות
שלך, הגברים שהיית איתם.
שתוכלי להקשיב לי ולחבק אותי כשרע, כשאני מרגישה בודדה בעולם,
גם אם זה אומר להסתפק בקול המלטף שלך בטלפון שמרגיע אותי.
אני רוצה לדאוג לך ולהרחיק אותך מכל הגברים האלה שרוצים רק את
הגוף שלך, ולא את הלב. להגיד לך שאת שווה משהו בעולם הזה. שיש
מישהו שאוהב אותך שם. שאכפת לו ממך. שרוצה שתהיי חברה שלו.
את בטח תגידי לי שאני חולת נפש עם נטיות לסביות לכאן ולכאן, או
הומלסית שמחפשת יותר מידי בית חם, ותבהירי לי טוב טוב שאני לא
אמצא אותו אצלך.
אני רוצה אותך. באמת. אין לי דרך להסביר את זה שתביני.
אין לי כוח להתנסחויות האלה כל פעם מחדש.
אני יודעת שלא תביני אותי, אבל אני אמשיך לרדוף אחריך. אני
יודעת שזה קצת מפחיד ומוזר אבל את הדיבוק שלי. המחלה. הכמיהה
שלי. הדבר הקטן הזה שעושה טוב שחושבים עליו.
ואת תעלמי. תמלמלי משהו על זה שאת צריכה ללכת, שיש לך עיסוקים
אחרים, שאת מפחדת לראות אותי פתאום, למרות שאני קטנה ולא
מזיקה, ושהחבר שלך מחכה לך בבית.
את לא מבינה שאני לא מתייאשת, רק מתגעגעת יותר.
אני אחפש אותך.
אני רק מקווה שבאמת שיום אחד נפגש.