מכל הדם שעף לי לפרצוף בקושי יכולתי לראות את הפנים שלו.
"אני חותך", הוא צעק לו בערבית, "אני חותך לה את הגרון, אני
אומר לך..."
זה מדהים, תמיד חשבתי שלערבים יש דם כחול או צבע כהה אחר.
לרגע הרגשתי כמו בסרטים הערביים בערוץ 11 ביום שישי אחרי
הצהריים...
החושה שלנו היתה ממש על שפת הים ומולנו שטה סירה מלאה שטיחים.
"אחלה בית לג'וינטים", הוא אמר. אחרי הגו'ינט הראשון כבר שכחנו
את הרצח שהיה שעה לפני... העינים שלו היו מלאות בטרוף, יכולתי
לראות אותן כשהוא התקרב אליה מאחורה עם סכין ביד, יכולתי לראות
שהוא אוהב אותה, כנראה שהדרך שלו להראות את זה היתה לדפוק לה
סכין בלב. בערב כשהכל היה כבר חשוך "סמי", אחד הבדואים מהאזור,
סיפר לי או לפחות ניסה לספר את "הטלנובלה" שהיתה שם היום...
מסתבר שערביה גדלה עם יסיף באותו כפר ומגיל קטן הם היו נאהבים,
היו יוצאים יחד כל בוקר לטיול עם הכבשים, רוחצים את הגמלים יחד
ובלילות מסתכלים על ירח שנחבא מאחורי ההרים. יום אחד היא ברחה
"למה, אף אחד לא יודע..." אמר סמי כשהוא מדליק לי את הפייסל.
בהתחלה היא ברחה לקרובים שלה בעיר נואבה, אח"כ עברה לפה, לביר
סוואר. "מאז היא פה..." סיים סמי בטון עצוב כשדמעה נוזלת לו
מהעין לעבר הפה... אני חייבת לברר למה היא ברחה, לחשתי לעצמי
בשקט. הרגשתי צורך עז לברר את זה, נזכרתי בעיניים שלה, במבט
שלה כמה שניות לפני שהוא חתך לה ת'לב. נשבעתי לה עיניים מול
עיניים שאני אדע את האמת. היא ידעה שהיא הולכת להשתחרר לחופשי,
כנראה שעכשיו תורי.
בעיקרון הם יודעים מי אני, תמיד הייתי "סלווה". הוא תמיד אמר
שזה פשוט יותר הגיוני, וזה מה שיש בי ואני חייבת להוציא את
זה...
ביום שאחרי אף אחד לא דיבר על הרצח. הישראלים היו מסטולים מדי
ורובם חשבו שזה בעצם היה סתם הזיה מטורפת. הבדואים היו שקטים
למדי וכמעט שלא דיברו ביניהם. "לא מדבר עברית", צעק לי איזה
בדואי אחד במבטא כמעט ישראלי כשניגשתי אליו לשאול שאלה.
אחרי יומיים כבר עזבנו את החוף ונסענו לאיזו עיר גדולה צפונית
משם... |