תמיד כששואלים אותי מה שלומי אני עונה שהכל טוב. גם כשאימא מכה
אותי, גם כשכל השיער שלי נשר בגלל הסרטן, תמיד אמרתי שאני
מרגישה טוב. עד שאתמול הבנתי שאף אחד לא באמת מייחס חשיבות
לשאלה הזו. לא שואלים אותך מה שלומך כדי לדעת איך אתה מרגיש,
אלא כדי לקבל את התשובה הברורה מאליה, שהכל טוב. לא משנה אם
תגיד שאתה מרגיש מצוין, לא משנה אם תאמר שאתה מרגיש בתחתית
שרשרת המזון, או כמו מישהו מעצבן, או משהו כזה, אף אחד לא באמת
מתעניין אם זה מה שקורה לך.
נעם, הדוקטור שלי, לא שואל אותי אף פעם מה שלומי, הוא תמיד
שואל אותי איפה כואב לי, מה חדש, איך אני מרגיש, כי באמת אכפת
לו מה שלומי. והוא רוצה שאני אומר לו באמת איפה כואב לי, או מה
אימא עשתה לי השבוע. הוא באמת מתעניין. ואני יכול לומר לו את
האמת, אני תמיד יכול להרגיש בטוח לדבר איתו על מה שאני רוצה.
כשנעם עבר מחלקה, רציתי לעבור יחד איתו, רציתי להמשיך לדבר
איתו ולספר לו מה קרה לי לאחרונה, כי הוא רצה לשמוע. אבל לא
יכולתי, אחרי הסרטן, הוציאו אותי מבית החולים, והעובדת
הסוציאלית ארגנה שאני לא אהיה יותר אצל אימא, ושאני אהיה אצל
הורים מאמצים. ההורים האלה נחמדים, אבל גם להם לא באמת אכפת
איך אני מרגיש.
יש לי עכשיו חדר יפה, עם הרבה צעצועים ורובוטים ועם הרבה
משחקים. יש אפילו מחשב, וכל יום באים אליי חברים לשחק איתי.
אבל אני מתגעגע לנעם. לפעמים אני מבקש משולה שתיקח אותי לבית
חולים לפגוש את נעם. שולה היא אימא מחליפה מאוד נחמדה, אלוהים
באמת היה רע מאוד שהוא לא הרשה לה ללדת ילדים, אבל היא לא אימא
שלי. היא נחמדה, אבל זאת לא היא. אני גם לא רוצה לחזור לאימא,
היא תיתן לי מכות, אני לא אוהב אותה. אני מפחד ממנה. לא אמורים
לפחד מאימא.
אתמול ביקשתי גם מעוזי, בעלה של שולה, שייקח אותי לבית חולים
לפגוש את נעם. הוא הבטיח לקחת אותי היום. אבל היום הוא לא חזר
הביתה. היום בחדשות הודיעו שהיה פיגוע בצומת ליד הבית שלנו.
שולה בכתה כשהיא ראתה את זה. היא באה אליי, וחיבקה אותי, היא
הייתה עצובה. אז גם אני חיבקתי אותה.
היא אמרה לי "עוזי לא יחזור היום. עוזי לא חוזר מהעבודה.
בסדר?" לא הבנתי מה זה אומר, למה עוזי לא חוזר מהעבודה. הוא
הבטיח לקחת אותי לבית חולים, לפגוש את נעם, הוא הבטיח לי. אני
רציתי לפגוש את נעם ולדבר איתו.
אחרי ששולה הקשיבה עוד קצת לחדשות ואני הלכתי להתלבש, נסענו
לבית החולים. אבל לא לבית החולים של נעם, אלא לבית החולים
שעוזי היה בו. חשבתי אולי גם לעוזי יש סרטן והיום פתאום נשר לו
השיער אז לקחו אותו לבית חולים, אבל כשהגענו לבית החולים, לא
הרשו לי לראות את עוזי. נתנו לשולה להיכנס והשאירו אותי בחוץ
עם רופא אחר. הרופא הפחיד אותי. היה לו שיער מקורזל, והיה לו
זקן מוזר כזה, שיש רק לרופאים. והוא לא דיבר איתי, הוא רק
הסתכל בדאגה בחלון על הדלת ששולה נכנסה דרכה. רציתי לשאול אותו
מה קרה לעוזי שהוא לא יכול לחזור הביתה, אבל הוא הפחיד אותי.
היה לו מבט מפחיד. לא כמו לנעם שתמיד הסתכל עליי באהבה. נורא
פחדתי מהמבט שלו. באותו רגע רק רציתי לראות את נעם ולתת לו
חיבוק.
מתוך החדר בקעו צפצופים, הרבה צפצופים. במסדרון בית החולים
עברו הרבה אחיות. כולם מיהרו לכל מקום. כולם היו עם תיק שיש
עליו סמל אדום והם מיהרו. חלק היו לבושים כמו נעם, וחלק היו
לבושים כמו הרופא שעמד לידי. אני לא יודע למה, אבל נורא נבהלתי
והחזקתי לרופא את היד. הוא אמר לי "הכל יהיה בסדר, אל תדאג,
עוזי יבוא." ופתאום השתרר שקט. הצפצופים מהחדר הפסיקו והעיניים
של הרופא הושפלו. שמעתי את שולה בוכה מהחדר.
זה הזכיר לי את היום שבו אבא הלך לגן-עדן. זה היה כשהייתי בן
שלוש, אותו הדבר בדיוק קרה, רק ששולה לא בכתה אז, וגם אימא לא
בכתה אז. אף אחד לא בכה, רק היה אותו שקט. שולה יצאה, היא
חיבקה אותי חזק ואמרה לי שהכל יהיה בסדר, ושלא נורא, זה קורה.
אבל ידעתי ששום דבר לא יהיה בסדר, כי לא פגשתי היום את נעם.
חיבקתי את שולה ושאלתי אותה "שולה, עוזי הלך לאבא, לאיפה שאבא
הלך?" שולה חיבקה אותי חזק, ואמרה לי שעוזי עלה למעלה ושהוא
מסתכל עלינו. אני לא הבנתי את זה. הוא הלך לאבא או לא. נעם היה
מסביר לי. אבל נעם לא היה שם. היה שם רק הרופא המפחיד הזה
שהסתכל עלינו כל הזמן, מדי פעם מסתכל המום לחדר בבית חולים
ולפעמים מסתכל לרצפה.
"אז עוזי לא בא היום הביתה?" שאלתי והתחלתי לבכות. שולה גם
בכתה, היא חיבקה אותי חזק יותר. בכיתי, לא כי עוזי לא בא, אלא
כי היום אני לא אפגוש את נעם. אחרי כל הזמן הזה, ממש רציתי
לפגוש אותו. ועכשיו אני לא יכול לפגוש אותו. זה פשוט לא יכול
להיות, כבר כמעט שנה שאני מחכה לפגוש את נעם, אבל אף אחד לא
נותן לי. כל פעם מישהו אחר לא נותן לי לפגוש אותו.
מחר תהיה הלוויה לעוזי. כמו שעשו לאבא כשהוא הלך לגן-עדן. אבל
זה יהיה שונה. אימא לא תבוא. כי את אימא לקחו לבית כלא בגלל
האבקות הלבנות שהיא בולעת. גם אבא לא יהיה בקבר, אלא עוזי.
ונעם לא יבוא, נעם יהיה עסוק בבית חולים שלו. ואז אף אחד לא
ישאל אותנו מה שלומנו, כי כולם רוצים רק לשמוע שאנחנו מרגישים
בסדר, למרות שאנחנו לא. אז לא ישאלו אותנו מה שלומנו, כי לא
ירצו שנשקר. אני אלבש את החליפה המכובדת שלי שאני לובש
לאירועים של שולה ועוזי. אבל נעם לא יוכל לראות אותי, הוא לא
יוכל לראות איך אני נראה. הוא גם לא יוכל לשאול אותי איפה כואב
לי, או איך אני מרגיש עם עוזי ושולה, כי הוא לא יהיה.

שואלים אותך מה שלומך כשאתה עולה לשמיים? אני לא חושב. אני
מקווה שלא. וכשאתה הולך לגן עדן? אני לא רוצה שישאלו אותי מה
שלומי. כי שלומי לא טוב. אני לא פגשתי את נעם הרבה זמן, ואני
נורא רוצה את נעם. לא אכפת לי שאין יותר עוזי, כי אין יותר
נעם. אני לא יכול לבקש שאנשים ייקחו אותי לנעם, כי אי אפשר, כי
זה לא יפה לדבר עכשיו על נעם, כשכולם עסוקים בזה שעוזי לא יבוא
הביתה. אבל גם נעם לא יבוא הביתה, אז למה אף אחד לא בוכה
בגללו. כי אף אחד לא אוהב את נעם. רק אני אוהב את נעם, כי הוא
חבר שלי. וכי הוא לא שואל אותי מה שלומי. הוא יודע שאני לא
אוהב את השאלה הזו. הוא יודע שאני אוהב שבאמת מתעניינים בי
ושלא מצפים ממני לתשובה מסוימת, אלא שאני אענה על השאלה שהוא
שואל אותי. מעניין אותי באמת מה שלומו...