תיעוד חלום. מה שמוזר הוא שאריק איינשטיין השתלט לי עליו. או
לפחות חדר אליו. או לא יודעת מה. אבל יש שם שיר שלו.


"אוקיי. שש ארבע לי!" צעקתי לליאת כשהגעתי אל הספינה הנטושה.
על הספינה ישב ליעד וצילם את כל מה שקורה. חיכיתי לליאת שתגיע
כבר אז יצאתי מהמים אל הספינה והתחלתי להתייבש. המים זרמו לכל
כיוון אפשרי.
הייתי בעיר מלאת מים, כל הרחובות היו גדושים במים, אבל זאת לא
הייתה וונציה. דומני כי הייתי בכיכר הדווידקה שבירושלים, רק
שבמקום הדווידקה הייתה הספינה הנטושה והרעועה שעליה אני וליעד
ישבנו. העצים של הספינה חרקו מתחת לרגלינו, בתוך הספינה נשמעו
קולות שירה ולפתע יצאו ממנה אנשים שתויים. קפצתי למים והתחלתי
לתור אחרי ליאת. כשחזרתי, ליעד היה רטוב וליאת הייתה חסרת הכרה
על הסיפון.
"בואי תנשימי אותה!" צעק לי ליעד. לא הבנתי מה קרה, אבל
התקדמתי לעבר ליאת והתחלתי לתת לה הנשמה מפה לפה. ליאת פתאום
החלה להשתעל ומים מעורבבים בליחה יצאו מפיה. ליעד הרים אותה
לכיסא ונתן לה לנוח. לא שאלתי מה קרה, הבנתי, ליאת טבעה באמצע
תחרות השחייה שלנו, וליעד נכנס להציל אותה.
האנשים מסביב הלכו כרגיל, זה היה יום של חופשה והשמש ליטפה את
כולנו. כל האנשים ברחוב חייכו, דיברו אחד עם השני, שחו במים,
הכל היה כל כך שקט...
לפתע מישהו שישב על המגדל לשמאלנו צעק "לרוץ! מלחמת יריות!"
ליעד קפץ למים והחל שוחה לעבר התיק שלו שהיה על המגדל שממנו
צעקו לברוח. אני נשאתי את ליאת על גבי והחלתי לשחות. למרות שזו
לא הייתה אשמתה, שתינו כמעט נהרגנו בגלל משקלה.
הגעתי לליעד והוא לקח בידו קרבין.
קו שש בדיוק הגיע לתחנה של הדווידקה, ליאת רצתה לעלות עליו
בחזרה אל ביתה אז שתינו שחינו לעברו. הגענו לאוטובוס, האוטובוס
היה ריק מאדם, אפילו הנהג נטש אותו. הוא המשיך לנסוע במים
כאילו דבר לא קורה. ליאת הייתה עייפה, היא לא הצליחה לשחות.
הגעתי איתה אל חתיכת עץ והיא שימשה לה כמצוף. והחלנו לחזור
לכיוון ליעד.
הוא עמד שם, מצלם את כל מה שמתרחש מסביבו, את כל האנשים
הבורחים, אותנו בדרך אליו, את האיש מלמעלה שעומד ויורה באנשים
ואת האיש שהחל להתקרב לעברו. אנחנו גם שחינו לעברו וכשכמעט
הגענו לעברו, חיכינו מתחת למדרכה במעין גומחה קטנה. ליאת
הרגישה מאוד לא טוב. שמענו מעלינו יריות וצעדים כבירים של אדם
הולך. למרות שהשמש כה יקדה, היה נדמה לי שהשמיים הפכו אפורים
ושינו את גונם.
"אתן יכולות לצאת." שמענו את קולו של ליעד. ליאת טיפסה לעבר
המדרכה. אני תמכתי בה מלמטה וליעד מלמעלה.
"אני חושבת שכדאי שניקח אותה לביתי", אמרתי לליעד. "אני לא
חושב שהיא תשרוד עד שם. אבל נוכל לעצור בדרך בחנות ההיא." הוא
הצביע לעבר חנות שהייתה באמצע סמטה קטנה שכמעט איש לא הבחין
בה. בדיוק ברגע שהוא הצביע עליה יצאו מן החנות הבעלים, וחיילים
מחזיקים אותו בידיים שלובות. חיכינו מעט לראות שהחנות ריקה
ונוכל לעצור בה עד שיצא ממנה החייל האחרון שירה בכל המקום.
התחלנו לרוץ לעבר החנות ההיא והיא הייתה ריקה. השארנו לרגע את
ליאת שם והצצנו החוצה. "אם נעלה במדרגות האלה ואז נמשיך על
המסדרון שליד החנויות נוכל לעבור את שדה הקרב ולהגיע בקלות
לבית" אמרתי לליעד. ליעד הנהן בראשו לאות הסכמה ואמר לי "כל
הכבוד." וליטף את ראשי. חיבקתי אותו חזק ודמעות החלו מחניקות
את גרוני. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו. עצרנו רגע והסתכלנו
איפה אנחנו נמצאים. בחוץ היו חיילים בעלי כומתות אדומות. הם
ירו בכל מי שיכלו. ראינו שאנחנו נמצאים במכבסה שיש בה הרבה
בגדי חיילים עם כומתה כחולה וחומה. לא יכולנו ללבוש את המדים
הללו. לפתע ליעד מצא שלושה זוגות מכנסיים שעליהן מצויר ציור
אדום כמו של החיילים בחוץ. חיפשתי אחרי החולצות ולא מצאנו
אותן. החלטנו להוציא את הכומתות מהמדים האחרים וללכת עם
החולצות כרגיל. על הרגליים שמנו שתי נעליים מן הנעליים שהיו
בחנות. לקחנו את ליאת והלבשנו אותה. יחד איתה יצאנו מהחנות
בריצה.
תוך כדי ריצה שמעתי בום מהדהד מאחורי. ליעד לקח אותנו לרגע
לפינה והסתיר אותנו. הוא צילם את הפצצה. אחד החיילים שאל אותו
"מתעד בשביל המפקד?" וליעד ענה "כמובן".
הצצתי לרגע מעבר לכתפו של ליעד. החייל שעמד מולנו היה בעל
כומתה אדומה וחייך לליעד בחיוך זדוני. הוא כמעט בא להזיז את
ליעד ממקום מושבו. ראיתי פינה שאני וליאת יכולות להיכנס בה
שנמצאת בחושך בתוך הפינה שהוא הכניס אותנו אליה. דחפתי את ליאת
ונכנסתי אני גם לשם. החייל הסתכל שוב על ליעד ואז הזיז אותו.
הוא ראה שאין מאחוריו אדם. ליעד חייך. הוא, לעומת זאת, ידע
איפה אנחנו. החייל עבר למבט זועם, הוא הסתכל על ליעד והמשיך
ללכת כאילו דבר לא קרה.
יצאנו ממקום המחבוא וביציאה מצאתי כמה בובות. לא ידעתי למה,
אבל הרגשתי צורך לקחת אותן. אספנו כמה בובות והגענו למדרגות.
מאחורינו נשמע פיצוץ כביר של פצצה.
"אוקיי, ליאת, אני מחפה עלייך, רוצי מאחורי לעמוד ההוא שם",
אמר ליעד לליאת. ליאת החלה לרוץ ומעליה נשמע צרור יריות. היא
נפלה ושטף של דם החל זורם. הסתובבתי לעבר ליעד והתחלתי לבכות
על כתפו. "אין לנו זמן," הוא אמר, "אנחנו חייבים ללכת." לקחתי
דובי אחד, פרוע וחום, וחיבקתי אותו חזק. ראיתי בין הבובות
שנמצאות אצלי ביד שיש בובה אחת שמאוד מושכת את העין. זרקתי
אותה מעבר לפינה שבה עמדתי לכיוון של ליאת. צרור יריות נשמע
מלמעלה ובזמן היריות התחלתי לרוץ. אחריי נשמעו יריות.
ליעד עמד מאחורי הפינה, רק ראשו בצבץ. ואני עזרתי? לא. אני רק
התיישבתי, לא יכולתי לעשות שום דבר אחר, אז התיישבתי. הסתכלתי
על המדרגות שעליתי כשמאחוריי נשמע קול ירייה. היה רשום עליהן:
"אתה יודע מה שמי?" מלמעלה נשמע לפתע קול של חייל שקופץ ויורד.
הוא ירד לעברי והסתכל עליי מפוחדת. קמתי בעוז כאילו דבר לא קרה
ושמטתי את הבובות מאחוריי. "את יודעת מי אני?" שאל אותי. "אני
חייל. ואני מהפלוגה האדומה. מאיזו פלוגה את?" שאל שוב. התקרבתי
אליו וחיבקתי אותו. "טוב לראות אותך, אח." אמרתי לו. עזבתי את
לפיתתי אליו והלכתי אחורה. הסתכלתי עליו במבט של חברים. "למה
לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע?" שאל אותי לאחר זמן מה. "קבענו
פה ברבע לשמונה ועכשיו שמונה וחצי!"
"אני יודעת," אמרתי לו, "אבל הייתי צריכה להתעכב בגלל המלחמה
וכל זה. אתה מכיר את המפקד שלנו, לא?" שאלתיו. הוא דיבר אליי,
אבל לא שמעתי אותו, מבעד לפינה ראיתי את ליעד. בידיו היו
ירקות.
"למה עברת דרך 'אתה יודע מה שמי'? את יודעת שאסור", הוא אמר
לי. "אם לא הייתי מכיר אותך, הייתי כבר יורה בך מזמן", אמר לי
החייל. "בוא, תנוח קצת, תן לי את הנשק שלך", אמרתי לחייל. "אני
שונא התחכמויות כאלה. אני שונא את המדרגה 'אתה יודע מה שמי'.
החוק הזה של המדרגה הוא אידיוטי." הוא הוריד מעליו את הנשק
ולפתע הסתובב. ליעד עמד מאחוריו. העמדתי פני מופתעת ולקחתי את
נשקו של החייל מהרצפה.
החייל הוציא ממגפו אולר ופתח את הסכין. ברק עבר בעיניו של
ליעד. "בסדר. בסדר. אל תהרגו אותי." אמר ליעד. הוא עדיין החזיק
בידיו את הירקות. "שמוט את הירקות!" אמר לו החייל.
"כן. תוריד אותם!" אמרתי לליעד וקרצתי לו. החייל הסתובב וליעד
זרק תרד על החייל.
"עוד פעם אחת... ואתה תקבל ממני..." אמר לו החייל. ליעד שמט את
הירקות לרצפה ולפתע ראיתי חולדות ועכברים קופצים מהידיים של
ליעד על החייל. החייל התכופף והחל לדמם. המשכתי לרוץ כשהנשק
עליי וליעד אסף בדרך את הבובות.
"איפה המקל שלך?" שאלתי אותו תוך כדי ריצה. "בזמן שאת היית עם
היפיוף ההוא, אני עזרתי לחבר בצרה." הוא אמר לי בלעג. "מה רצית
שאעשה?" שאלתי אותו. "כלום. עשית הכל מצוין." הוא ענה לי.
המלחמה לפתע הפסיקה, כל היריות לא נשמעו יותר, המשכנו לרוץ
במסדרון ההוא, הגענו לשוק מחנה יהודה ואז המשכנו לרוץ לבית
שלי. רק רצנו, לא דיברנו. מאחורינו נשמעו עוד הפצצות, אבל בבית
הכל היה שקט. לא היו שום יריות, לא היו שום חיילים עם כומתות
אדומות, כחולות או חומות שניצבו מתים או חיים על המשמר. לא היה
צורך בחולדות או בעכברים, לא היה צורך בתת מקלע שלקחתי מהחייל
ההוא. הכל היה נעים, הכל היה שקט. בדרך חשבתי על ליאת. חשבתי
על חייה שנקטעו כל כך מהר. שנקטעו בגלל היותה חלושה ולא יותר
מזה. חשבתי מה היה קורה אם זה היה הפוך. אם אני הייתי מתה. האם
היא הייתה חושבת עליי עכשיו. הגענו לרחבה ליד הבית שלי, הפצצות
עוד נשמעו ממחנה יהודה. מוכרי העיתונים עברו בכל הרחוב ושאלו
אותנו אם נרצה לקרוא. הסתכלנו על הכל.
כולם חייכו, כולם נראו כמו האנשים האלה שראינו לפני שפרצה
המלחמה בכיכר דווידקה.
"על מה באמת הייתה המלחמה?" שאלתי את ליעד. ליעד הניד את ראשו.
אף אחד מאיתנו לא ידע מדוע החלה המלחמה, על מה נלחמו או מי
נלחם בה. רק ידענו שכעת אנו בטוחים מפניה.
נכנסנו לבית והדלקנו מוזיקה. השיר של אריק איינשטיין כל כך היה
מתאים אז. כאילו אלוהים כיוון אותו כלפינו:

"שיר אחרי מלחמה"

שיר ישן נושן, שיר של חיילים
שחוזרים אחרי הקרב
שיר של אהובה, מחכה לך -
מישהו שר את זה קודם

זהו שיר אחרי מלחמה
הוא תמיד מזכיר לי תקווה
היא מחכה, אהובה כבר חוזר
זהו שיר שבא אחרי המלחמה

הוא כותב מכתב, היא עונה שלושה
ככה זה הולך תמיד
הוא שולח שיר, היא מוחה דמעה -
מישהו שר את זה קודם

זהו שיר אחרי מלחמה...

כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים
כמה טוב שבא שלום.
הנה הם חוזרים, שיהיו בריאים -
מישהו שר את זה קודם

זהו שיר אחרי מלחמה...
שיר ישן נושן, שיר של חיילים
שחוזרים אחרי הקרב.