עוד יום מת. רוחות הרפאים מדסקסים להם במטבח ומלי שוכבת על
המיטה עם המאפרה על בטנה, מעשנת. יש גלגל"צ ברקע, שירים של
תחילת סוף שבוע מקוצר. שירים אופטימיים עם מעט מרירות בלב. ככה
לפחות אני קולט אותם. את לא נראית זוהרת כמו פעם, מלי. אני
חושב. מצטער שלא הצלחתי לקטוף לך את הירח. באמת שניסיתי, אבל
החיים, הם דורסים. אני מסתכל עליה והיא מחייכת אליי חיוך קטן,
אבל עיניה שבורות. תישארי אופטימית, מלי. כל עוד את יכולה.
יש שמיים גבוהים, שנינו תחתיהם, רואים אותם דרך חלון. "שם
מים," אמרת לי, "לא שמיים." באמת נראה ביום בהיר כאילו יש ים
תלוי מעל ראשינו. איזה מגניב אם הוא ייפול? אני אוהב אותך ככה,
לא הולכת לשומקום, לא ממהרת. שרועה על המיטה ועסוקה בעישון,
הרהורים אם באים. לאן שאת הולכת אני הולך גם. פשוט אין פה
דרכים אחרות.
טוב. יש סיגריה בוערת במאפרה. סיגרייתי. יש גלגל"צ ברקע ושתי
רוחות הולכות מכות במטבח. יש שלווה מדומה (השלווה תמיד מדומה),
ומישהו או מישהי שקורא את הסיפורים שלי בבמה ומכיר אותי, אבל
לא חושף את עצמו. והמסע, שאולי ייצא ממנו משהו, שלי ושלך מלי,
דרך מילים. עד שייגמרו הבטריות.

"דווקא אני מרגישה טוב היום", אמרה מלי, "לא יודעת. יש בלאגן
בארץ, תמיד יש. ומישהו שופך על זה הערות ציניות ברדיו. כל
מהדורת חדשות של ערוץ 2 היא מלחמת עולם. אני מעדיפה את 10. אבל
לא יודעת, התעוררתי עם מצב רוח טוב. שליו כזה. רק חבל שקצת
משעמם."
"טוב," אני עושה ספירת מלאי, "יש נגן דיסקים, ודיסקים. יש יס
ומקס. וידאו וכמה קלטות ישנות. יש אינטרנט. מוסיקה בערוצי רדיו
באינטרנט, ב-יס, וגם רדיו רגיל. פלייסטיישן. אפשר לשחק
באינטרנט, או בערוץ המשחקים. אפשר גם לעשות ביד, אם ממש
משעמם."
"בנאדם בלי עבודה זה לא טוב", מלי, "אני חושבת שאני אכתוב
רומן. סתם ככה, לתעסוקה. גם אם אף אחד לא יקרא. כל מה שאני
רוצה. דמויות שלי, פחדים שלי, עולם שלי. מה שהייתי נהנית
לקרוא, אני אכתוב. יפה?"
"תמיד אפשרי", אני, "כתיבה זה לא קל, אלא אם אתה כותב שטויות.
הריכוז, מלי. הריכוז."
"מה שמעניין אותי אני מתרכזת. אתה הרי רואה כמה אני מרוכזת
באורגזמות שלי."
"כן."
"העשן שורף לי ת'עיניים. יהיה סיגריות בלי עשן?"
"זה לא יוציא ת'עוקץ?"
"כן. דרקונים זקנים אנחנו מוציאים עשן מהפה. ראיתי מישהו מפליץ
אש."
"מה?"
"שמו לו מצית ליד הרקטום והוא הפליץ אש. מצחיק."
"בטלוויזיה ראית?"
"בקרקס."
הסיגריה שלי בסדר. לא מקולקלת. יש משהו נשי, אני חושב, באיך
שגברים מניעים את הסיגריות בידיים. אולי ילדותי. זה מוצץ של
מבוגרים?
"טוב!" מלי, "מה נעשה היום?"
"בערב יבואו חברים. יש למה לצפות."
"אז מה? המתנה?"
"גם זה משהו."
"שעות מתות." (מלי)
"יש ספר כזה."
"כן. הסופר מת."

אין לי כוח לעשות ביד. ולמה שארצה, מלכתחילה. אין לי כוח
להזדיין עם מלי. ויש סיבה, מלכתחילה.
לפעמים נדמה שאין לי כוח לנשום. אבל לא היום. יש לי כוח לעשן,
לשמוע מוסיקה, לדבר, להעביר זמן.
"אני מתקמטת?"
"מתקמטת?"
"כן?"
"לא."
"השובבות הזאת של הנעורים, נעלמת לי."
"גם לי."
"התרגלתי לחיות. אני לא אוהבת את זה."
"מי יודע מה יביא העתיד." (אני)
"יש לך שרשרת יפה."
"תודה. יש לך קוס יפה."
"תודה."