מהר לפני שהכל מתנפץ. לפני שאבחין כי ליבי מתכווץ.
אכתוב על תקווה מוכרת, על מחשבה פשוטה, כי בסוף אפספס את
הילדות הקצרה.
ליבי מפחד מחיבוק בלי מהות, עיני דומעות משקיעה בודדה.
חיוכך מתנוסס כאות אזהרה, אך תיקוותי עומדת על סף קריסה.
תחושות מותר, לכל מי שיבחר.
אז מדוע שלא אחליט לפעמים, כי נשכב שנינו בין הסדינים?
תחייכי בפשטות, תיצרי משמעות.
אני אשיר לך שיר כאב, כל כך פשוט ושנינו נתאהב.
נצחק כשארול ירוץ בתחתונים, ונקשיב למאיר מדקלם לחנים.
כל כך פשוט בין הסדינים, כל כך קרוב לגופה החמים.
אז מדוע שלא אדקלם התחלה, ובדרך אליה אצבור תאוצה,
כי בסוף נתנגש ללא מעצורים, ונצחק על רגע חסר רחמים. |