פרק ראשון

ליעל היו כל הזמן דמעות בעיניים. זה מהמזגן, היא היתה אומרת,
או, זה מהחום. אבל יעל רצתה להתפוצץ מהעצב שהיה בתוכה, פנימה.
לא למות, או לעשות משהו דרסטי, וגם לא לצעוק, תמיד פנימה. המסך
הדק שכיסה את העיניים שלה, מסך של מים עם קצת מלחים, היה הסממן
החיצוני לכאב שלה.
היא כל הזמן היתה חייבת לעשות משהו, להיות בתנועה, בדרך לאנשהו
ואין לי זמן ממש לשבת, כי כשיעל היתה נעצרת, וזה היה קורה בדרך
כלל בלילה, ואז היא היתה לבד, עם עצמה, היא היתה מרגישה שהיא
נופלת אחורה באיטיות. הנשימה שלה היתה קצת מתקצרת, מכינה את
עצמה לספוג את המכה, הדוק שהיה לה על העיניים היה לפעמים מתעבה
- והגוף שלה היה לאט לאט מאבד את הכח הפיזי שלו ו...

האצבעות שלה היו רועדות, והיא שמה לב לזה כשהיתה מחליטה באותם
רגעים לקחת עט ולכתוב או אפילו להתיישב מול המקלדת ולנסות
להוציא את זה ממנה החוצה. הרגעים הכי צלולים היו לה אז, שהיא
ידעה הכל, והכל היה כל כך עצוב, וכל כך חסר פשרות, וכל כך
בהיר, וכואב, ובתוכה. ואת אותו כאב צלול היא היתה נושאת איתה
כל יום, כל היום, ורואה דרכו, דרך המסך שהיה לה על העיניים, את
העולם שהיה לוקח ממנה את כל האנרגיות.
כשהיא היתה רוקדת בטירוף, בתנועות גדולות ומחבקות, היתה לה
הרגשה שהיא יכולה לו, לעולם, והכוחות האלה שלה הם באמת שלה ואף
אחד לא יצליח לקחת אותם ממנה. ובאותו הערב - לפעמים עוד לפני
שהגיעה הביתה - היו החומות שלה מתמוססות כמו גלים שמתנפצים על
סלע, והמלח משפריץ לכל עבר, ופתאום היתה לרגע שוב מאבדת את
שיווי המשקל, ולבד. והעצב הזה, שוב לבד.
המבט היה נודד אל הים - ולא משנה אם הוא רחוק - היא היתה
מצליחה להגיע אליו - לנקודה של הגלים בחושך - של הרוגע למראית
עין ושל הסערות מבפנים, ולטעום את המלח מהטיפות השבורות שהיו
לפני רגע חלק מהים.

יעל המשיכה ככה קצת. עשרים שנה.
היא התאהבה, ומתה, התאהבה, ושוב מתה, עד שביום אחד - ביום
רביעי אחד - בחמש אחרי הצהריים, כשהיום התחיל להיגמר - היא
חתכה לעצמה את הורידים, לאורך, כי היא התכוונה לזה באמת.
והיא ידעה שהכאב שלה לא יזרום ממנה החוצה, שזה רק דם, והיא
השלימה איתו, ושנאה אותו, והוא היה חלק בלתי נפרד ממנה גם
כשהתעוררה בבית חולים אחרי יומיים, מוקפת בפרחים צבעוניים,
בחדר לבן, ובאוויר אדיש - עומד - בלתי נסבל.
העיניים שלה היו יבשות, זה היה מוזר בשבילה, וכשהיא שמעה את
הקול של אמא שלה במסדרון מסבירה למישהו איפה הטלפונים הרטיבות
חזרה, ויעל ידעה שכלום לא השתנה, והיה לה שוב קשה לבלוע, והיא
חיכתה.