היא עומדת במרפסת, מסביב הכל חשוך. היא מביטה בחושך, מביטה במה
שניתן ולא ניתן לראות בחורף בשעות האלו של הלילה. היא מקשיבה
לכל אותם קולות שאחרי זמן קצר כבר לא ממש ברור לה אם הם נובעים
מהחושך שבחוץ או מהחושך הפרטי שלה.
היא מחשבת, תמיד מחשבת, מנסה להכניס הכל לתוך משוואות שהיא
יוצרת בראשה כדי להעניק הגיון ומשמעות. כמה זמן נותר? ובעצם
למה? ללילה עד שייגמר או לחורף שתמיד נדמה שהוא הקר ביותר
שחוותה? אף אחד מהם לא עומד להסתיים בקרוב.
הכל מרגיש אין סופי באופן מחניק. אבל היא מוכנה ואת זה היא כבר
יודעת. היא יודעת את זה מפני שהיא כבר החלה לארוז, בסלון
עומדים ארגזים ובתוכם החיים שלה מונחים בחוסר סדר אופייני. זו
לא הפעם הראשונה שהיא מכניסה את החיים שלה לתוך ארגזי קרטון
ועוזבת. כן, זו לא הפעם הראשונה וזה לא הופך קל יותר עם הזמן
או הניסיון. תמיד משהו נשאר מאחור. לא ברור לה מי קבע שכך יהיו
הדברים ומתי זה נקבע.
לפעמים היא נוטה להאמין שלו ניתנה לה הבחירה לא היתה משנה דבר,
אבל אז היא מייד נזכרת בכל אותם דברים בגללם הכניסה את חייה
לארגזי קרטון. אף אחד לא בוחר לעמוד ככה במרפסת כשהחורף בשיאו.
אף אחד לא קם בבוקר ומבקש לסיים ככה את היום שלו, וגם לא היא.

היא מביטה בחושך בזלזול, הפעם ברור לה במה היא מביטה, זה החושך
שבפנים שולח את זרועותיו. היא בזה לו, היא גם בזה לחורף וללילה
הזה ולגשם שיורד ולדמעות שמחליקות במורד לחייה הקפואות. אם רק
יכלה להיות בטוחה שזו הפעם האחרונה שהיא אורזת ככה, אולי זה
היה מקל על הכאב והקור. אבל ארגזי הקרטון אינם מבטיחים דבר
לגבי העתיד, הם רק אוספים לתוכם את חייה באותה חמלה שקטה שבה
עשו זאת בפעם שעברה. הקיץ יגיע בקרוב, היא מביטה בחושך ומבטיחה
לעצמה.