בין בבואות השמש
מהלכת במשעול פרדסי חיי,
הוזה באהבתי הראשונה,
קוראת את שיר השיכרון
על תנודות סופותייך.
לקחת וגם נתת
ואני, לא בוגדת באמונתי,
החיים ניראים כחלומות מסובכים
אך בהם שאלה; לא חידה ולא משל,
כך הם חולפים
בהיות נפשי בך דבוקה.
זכיתי להיות מושרשרת אל אדמת האמת,
לראות בך כעץ הכי עתיק
שלנצח אשקהו מים
אף בשעת תהום שהסתיימה
אודה לך ולאלוהים.


11/07/05