אז ככה, בזמן שכולם תכננו את הטיול של אחרי הצבא להודו או
תאילנד שאחריו הם יחזרו ויקימו את חייהם הבוגרים בארץ הקודש,
אני סיימתי את השירות הלאומי והחלטתי להגיד יפה שלום למולדת
ולטוס לחיות בחו"ל.
כשגדלתי בארץ תמיד הרגשתי לא מחובר. בבית הספר כמעט לא דיברתי
וכמעט לא היו לי חיי חברה, נדמה לי שרק באתי למסיבות סוף שנה.
ולא שלא הזמינו אותי, פשוט אף פעם לא באתי. וגם תמיד כשניסו
להכיר אותי או להתחבר איתי הייתי מחייך חיוך קטן והולך. ת'אמת,
אני לא יודע למה הוצאתי את עצמי מכל מסגרת חברתית, פשוט לא
התחשק לי. בזכות זה היה לי עולם פנימי מאוד עשיר, וידעתי לשעשע
את עצמי ולהעיר הערות ציניות קטנות בראש וגם ליהנות מהן, למרות
שמדי פעם הייתי שמח אילו היה מישהו שיצחק איתי, אבל ההרגשה הזו
באה רק לעתים רחוקות.
נראה לי שגם תמיד ידעתי שאני לא אבלה את חיי כאן, תמיד חשבתי
על איך שאחרי הצבא אני פשוט אעבור לאיזו ארץ אחרת, למרות שלא
הייתה לי שום בעיה עקרונית עם הארץ, פשוט שעמם לי פה, וגם
כשהייתי קטן הייתי רואה ב'נשיונל ג'יאוגרפיק' תוכניות על כל
המקומות היפים בעולם, ואף פעם לא ראיתי תוכנית על ישראל, אז
תמיד רציתי לגור במקום שהייתה עליו תוכנית ב'נשיונל
ג'יואגרפיק'.
ואז באמת אחרי השירות הלאומי שלי קניתי לי כרטיס לכיוון אחד
לפריז, וארזתי את כל החיים שלי במזוודה אחת מתפרקת ועליתי על
הרכבת לנתב"ג.
כשירדתי מהרכבת בשדה התעופה החדש פשוט עברתי בנהנתנות דרך כל
המעברים והמחסומים בדרכי לצ'ק אין."ארזת לבד?" שאלה אותי
הדיילת העייפה. "מוחמד עזר לי", חשבתי לעצמי אבל אמרתי רק "כן"
מלווה בחיוך קטן. הדיילת החזירה לי חיוך והדביקה לי מדבקות על
התיקים. "עלייה למטוס בשעה 7:28 משער 37", אמרה הדיילת בקול
רדיופוני וחיוך עייף. חייכתי אליה, והמשכתי לתוך הדיוטי פרי.
התיישבתי על איזה ספסל. הצצתי לעבר אחד השעונים שהיו תלויים על
הקיר. בסופו של דבר הצלחתי לאתר את זה שמצביע על השעה בתל אביב
- 6:25, שעה אחת לעלייה למטוס, רק עוד שעה.
הלכתי להסתובב בדיוטי פרי, נכנסתי לסטימצקי וראיתי חבילה של
שלושה בקבוקי זכוכית, אחד עם מי הירדן, השני עם שמן מעצי עמק
המצלבה ואחד עם אדמה מירושלים. קניתי לי את החבילה למזכרת,
וכששילמתי שמעתי ברקע "נוסעי 'אייר פראנס' בטיסה 36532 לפריס
מתבקשים לעלות למטוס דרך שער 37".
"bon voyage", אמרה לי הדיילת של אייר פראנס בחיוך והגישה לי
כרטיס. החזרתי לה בחיוך והתיישבתי במקומי. זהו זה, אני יוצא
לחיים חדשים.
הסתכלתי מהחלון וראיתי מדינה שלמה שקמה לבוקר חדש. תל אביב יפה
מלמעלה, חשבתי בזמן ששמעתי את הסרטון שמסביר מה לעשות במקרה של
שרפה/התרסקות/טביעה. בהיתי בסרטון עד שהרגשתי שעיני נעצמות
ושקעתי בחלומות.
חלמתי חלום מוזר על זה שהמטוס מתרסק ואני טובע ומנסה לשחות
למעלה, ולא מצליח ואז בדיוק בשנייה שנגמר לי האוויר בחלום
התעוררתי לקולו הרדיופוני של הטייס - "אנו עומדים לנחות בשדה
התעופה שארל דה גול, הטמפרטורה במקום עומדת על 18 מעלות..."
הפסקתי להקשיב כי ניסיתי להיזכר בכל הפרטים מהחלום. באופן
מפתיע זכרתי הרבה, ורק ההתנגשות של הגלגלים באדמה קטעה את חוט
המחשבה שלי. "ברוכים הבאים לפריס ותודה רבה שבחרתם ב'אייר
פראנס'", אמרה הדיילת במערכת הכריזה של המטוס.
כשיצאתי מ'שארל דה גול' פניתי לכיוון תחנת הרכבת שתוביל אותי
לפריז. העברתי את כרטיס הרכבות החופשי שלי במכשיר המוזר הזה
ועברתי לרציף. כשהרכבת הגיעה כולם עקפו אותי ובסוף הדלת נסגרה
לי על האצבע, ובאופן מוזר זה לא כאב. שלפתי את האצבע מבין
הדלתות במאמץ רב, מיששתי אותה והבטתי סביב. כולם התחילו לתפוס
את מקומם ואני נשארתי לעמוד. לפתע הבחנתי באיזו אשה זקנה אחת
שבוהה בי, אבל ממש בוהה בי, ישר בעיניים. כמה דקות עברו ככה עד
שהיא פתאום שאלה בקול רם "נו, הבנת?" הפניה הזו באה אלי בהפתעה
גמורה. מכל הסיבות שבעולם, לא ידעתי מה לעשות או איך לענות.
היא כנראה הבחינה בזה. "אז לא הבנת? באמת? אתה דווקא נראה
מהאינטליגנטיים יותר, טוב נו, זה הרי די בלתי נתפס..." אזרתי
אומץ ואחרי שמלמלתי את המשפט הזה לעצמי מספר פעמים כדי לוודא
שהוא נשמע טוב אמרתי "מה בלתי נתפס?" "המוות", היא אמרה
בפשטות. אוקי, חשבתי לעצמי, השיחה הזו נהיית טיפה מוזרה מדי
בשבילי. גם איך היא ידעה שאני ישראלי? היא לא עקבה אחרי
מהמטוס, היא הייתה ברכבת לפני שעליתי, ראיתי אותה מהחלון. ועוד
דבר, איך זה שקרון מלא באנשים לא מתייחס לשני אנשים שמדברים זה
עם זה בעברית צחה ממרחק של חצי קרון בערך אחד מהשני.
"למה את מתכוונת?" שאלתי. "למוות, כמה כוונות סמויות יכולות
להיות במילה כה פשוטה ובנאלית?" היא ענתה. "אבל, כאילו, מה
ההקשר שלה אלי?" אמרתי בחצי מלמול. "המטוס שהיית בו התרסק בלב
הים התיכון, אתה וכל שאר נוסעי המטוס לא שרדו." הפה שלה עשה
מעין תנועה שהזכירה משהו כמו חיוך אבל זה נעלם כל כך מהר שלא
הספקתי לקלוט.
"מה? אני עכשיו ירדתי ממנו!" אמרתי, די בלגלוג. "באמת?" היא
אמרה ביהירות, "אז תסביר איך כל הציוד שלך רטוב לגמרי?" שוב
פעם הופיע הספק חיוך הזה בזווית פיה.
היססתי שנייה ולבסוף חיטטתי בתיק שלי והמבט שלי אמר הכל. ראיתי
את כל הדברים שהיו לי בתיק ספוגים במים, השטרות בארנק, היומן
וכל השאר. "אה, בטח נשפכו עליהם מים במטוס", אמרתי, וניסיתי
לשכנע את עצמי נואשות ששפכתי את המים שלי על התיק כשהיו כיסי
אוויר בטיסה. "טוב נו, אז תסתכל על זה", היא קמה והושיטה לי
עיתון "לה פריזיאן". היה כתוב בכותרת בתרגום חופשי "מטוס אייר
פראנס מישראל לצרפת התרסק הבוקר." בהמשך צוין "לא נמצאו
ניצולים" ו"המשטרה חוקרת סיבות רבות שייתכן שהובילו להתרסקות".
לא האמנתי למראה עיני, לא הבנתי כלום ובנוסף התחילה לי סחרחורת
קלה. האשה שמה לי יד על הכתף והובילה אותי דרך הדלת הנעולה.
תוך כדי היא אמרה לי שהיא תסביר לי הכל, וכשעברנו דרך הדלת הכל
נהיה חשוך לשנייה ואז יצאנו באיזושהי פיאצה, ברומא לפי הניחוש
שלי, התיישבנו על ספסל והאכלנו את היונים בזמן ששמעתי הכל על
העולם שמעבר. "... ואחרי חמש שנים, רק אם תרצה כמובן, אתה יכול
לבחור לחזור ל'מציאות', אבל אתה תיוולד מחדש ולא תזכור כלום
מחייך הקודמים עד שלא תמות שוב", היא אמרה וחייכה. הפעם אי
אפשר היה לטעות, זה היה חיוך מלא. ישבנו שם עוד כשעה קלה בשקט,
ואני כל הזמן ניסיתי להכניס לתודעה שלי שאני מת ולנסות להבין
את מהותו של המוות, ולפני שהספקתי לסדר את הכאוס של המחשבות
שהתרוצצו לי בראש היא קמה ופנתה אלי. "עוד נתראה", היא אמרה
ונעלמה בין היונים.
העפתי לאוויר את חתיכת הלחם האחרונה שנשארה לי וצפיתי כיצד היא
תפסה את תשומת הלב של כל יונה בפיאצה, וכולן, אפילו כאלה שהיו
באמצע לאכול, עפו כדי לנסות ולקבל חתיכה ממנה.
הבטתי בשקיעה וחשבתי לעצמי: עכשיו באמת יש לי חיים חדשים, והכי
טוב, אם ישעמם לי, תוך חמש שנים אני חוזר לעולם שמקודם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.