והיא טווה רבבת חלומות וזורעת נבטיהם בי.
והיא משקה על מנת ינבטו, בנקטר התעתוע.
והיא צומחת למרום, זלזל,ענף, גזע של אשליות.
והיא ניצבת על הדפנות של ימי, מחכה שאמעד אל חלומותיה.

ואני בושש מלעמוד איתן מולה, אני מבייש את גאוני.
ואני כעלה נידף באלף רוחות פרצים שריאותיה מפיקות.
ואני מולך על פגרים, וחגים הנשרים מעליי, ושאון צחוקם, נצח!
ואני קמל תחת לפרחי התעתוע, ונובט מעל קרקע צחיחה.

ואנחנו לא עוד ואף פעם לא.
ואנחנו לא נוכל שוב לעמוד.
ואנחנו רק אתמול והרגעים שלו.
ואנחנו כבר לעולם לא.