[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאור קורן
/
רק אני והגלשן שלי

לרכוב על אופניים ברחוב בעיניים עצומות, לרוץ במהירות  על גג
רעפים ישן...
כשהייתי ילד נהגתי לעשות "התערבויות" עם עצמי. בד"כ זה נגמר
בכי רע. למשל, לרכוב על האופניים ברחוב בעיניים עצומות מרחק של
"מעמוד חשמל אחד לשני" (שזה בערך 60 מטר או 100 אבל מי
סופר...?). הפסקתי עם זה אחרי שהתרסקתי כולי על מכונית חונה
ועוד חטפתי מהשכן שירד כדי לשאול אותי מקרוב "תגיד, מה אין לך
עיניים אתה!" שזו שאלה מוזרה לכל הדעות, במיוחד כשעיניי היו
פעורות לרווחה מפאת הכאב שהתפשט לכל פינה בגופי ומעלבון בלתי
מוסבר.
או למשל לרוץ במהירות אולימפית על גג הרעפים הישן של "בית העם"
במרוץ לחיים ולמוות, בין נקודת שבירת הרעפים הישנים לבין הצעד
הבטוח הבא. מתוך תובנה ברורה שאם ארוץ מהר אספיק לפני שהרעפים
נשברים. מחשבה אנליטית המבוססת על הגיון צרוף שדווקא הוכיחה את
עצמה בהיותי קל רגליים ומשקל. עד לאותו רגע גורלי שבו נפער גג
הרעפים ואני, שהייתי בדרך לצלילה חופשית לעבר כסאות העץ הישנים
שניצבו כמו להבים, עשרים מטר בתחתית התהום, נאחזתי איכשהו ברגע
האחרון באחת מקורות הגג, תלוי על בלימה בין שמיים לארץ.
או לקפוץ בסדרת היפוכים מורכבת למימי הבריכה מהמקפצה הכי גבוהה
ועוד בעיניים עצומות. לפתוח אותן שבריר של שנייה לפני המגע עם
המים כדי לקחת נשימה עמוקה ולצלול לעומק הבריכה כדי להיאחז שם
ברשת הניקוז ולהמתין עד שיבואו לבדוק "מה לכל הרוחות קורה
איתו".
באחת השבתות רכבתי עם האופניים מרמת גן הרחוקה לחוף הסלע בבת
ים. הסלע המפורסם התנשא לו מעל פני הים יוצר לעצמו מעין אי קטן
אך יציב וגאה. הים רגש. גם אני. אהבתי להשתעשע איתו, כשהיה
במצב רוח כזה. רצועת סלעים רדודה תחמה בינו לבין החוף כשהיא
יוצרת בריכה רדודה ובטוחה לשכשוך. אבל אני העדפתי לקפוץ מרצועת
הסלע הבטוחה, אל צד הים הפתוח, בהפוגה שבין התנפצות גל אחד אל
קיר הסלע, לבין הבא אחריו. שוחה במהירות לעומק, מתרחק מכוונתו
הזדונית של הגל הבא להטיח אותי חזרה. וכשבא גל מתאים נישאתי על
גבי כשרגליי שלוחות קדימה ונעמדתי בקלילות על רצועת הסלע.
מיותר לציין שהחמצה קלה הייתה מורחת אותי על הסלעים. כך שיחקנו
הים ואני, אני הכדור והוא הדולפין שנושא אותי ברכות  ובדייקנות
אל חוף מבטחים.
מעודד מיחסי חברות מושלמים אלה, החלטתי לטפס אל ראש הסלע,
שבימים כתיקונם שימש כאתר עלייה לרגל למתרחצים הנועזים. אך לא
באותה שבת סוערת, כשהגלים הכו בפראות על חלקו התחתון של הסלע,
מנסים לקלף את שכבת האצות והירוקת. בעוד חלקו העליון נישא
מעליהם מתגרה, טובל בקרני השמש היוקדת. פסגתו המתריסה קרצה
אליי, מאתגרת אותי. שמחתי שהוא בחר בי, הסלע. חישבתי בקור רוח
ובהגיון את הסיכויים הקלושים, והנדתי לעברו בהחלטיות לשלילה,
ובהפוגה הבאה שבין גל לגל טיפסתי כלטאה הבורחת מטורף במעלה
הסלע החלקלק, לועג לגל שניסה בזעם פתאומי לתלוש אותי מעליו, אך
ללא הצלחה. הוא לקח את זה קשה, ונשבר מייד. ידיי שכבר הגיעו
לחלק היבש, משכו אותי לפסגת מבטחים.
חיוך של "מלך הגבעה" נפרש על פניי בגאווה והתחלף לאיטו להבעה
מהורהרת. מחשבות פילוסופיות החלו עולות במוחי, כמו למשל: "מי
אני" (בטח לא ציפור) או "מה אני" (אידיוט כמובן, איך תרד מכאן
עכשיו?!) ועוד כהנה מחשבות מעודדות ומשובבות נפש ממש. מקץ
חודש, חודשיים, (איך הזמן עובר מהר כשנהנים) ואולי עקב הרעב
המצטבר והסלידה שפיתחתי לטעמם המוזר והמלוח משהו, של מי השתייה
הזמינים, גמלה בלבי ההחלטה המתבקשת: "לרדת מהעץ".
ממרומי הסלע, הגלים נראו אימתניים, ובזעף אין קץ תכפו והלכו
כשהם עולים כל פעם יותר גבוה, עד כדי ליחוך קצות אצבעותיי,
מאיימים, לוחשים: "אתה לא שייך, הגל הבא יתלוש אותך מכאן".
בקור רוח עילאי תכננתי את נסיגת כוחותיי משדה הקרב ובפאניקה
בלתי נשלטת מיהרתי לנצל הפוגה דמיונית בין הגלים והתחלתי לרדת.
הים מבחינתו, ניצל את ההפוגה כדי לחזור בכוחות מחודשים. אחוז
אימה ראיתי את הגל מתקרב, נוהם ברשעות, בנחישות ואני תקוע שם
באמצע הדרך, אוחז נואשות בזיזים החלקלקים, שוקל אם לתת לכל חיי
לעבור מנגד עיניי כמקובל, או פשוט לצרוח מפחד בלתי נשלט.
בשיקול דעת אופייני הנובע כמובן מהגיון קר ומחושב, בחרתי
באופציה השנייה.
זעקותיי נשמעו לכל אורך המסלול שהגל בחר לגלגל אותי בו, מטיח
בסלעים, בוחר זיזים, הופך צדדים ותובע את עלבונו מכל פיסת עור
שזופה של גופי הדווי. מוזר, שבאותו רגע חשבתי רק על "איך אני
מסביר את זה להוריי"...
את הים אהבתי, נשארנו חברים. אבל עם הגלים... איתם פתחתי חשבון
ארוך ונוקב. בעזרת הגלשן למדתי לרתום את הגלים הסוררים לשליטתי
המוחלטת. לרכוב עליהם להנאתי. להפליא בהם ביצועים. רדפתי אותם
עד קצווי ארץ, אורב להם בחופים נידחים. בארצות רחוקות. צווח
מעונג למשוגותיהם כשניסו לנער אותי מגבם. לסגור אותי
ב"צינורות". לכסות אותי בקצף משברים. אבל תמיד, תמיד הקפדתי
לצאת מהים רכוב על גל אביר. להיפרד ממנו בחיוך ולהתחיל להתגעגע
מיד לפעם הבאה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מיכלי גונבת
מהשער האחורי של
העיר

חצי תימני
משטנקר


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/8/05 23:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאור קורן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה