קוראים לי צביקה.

עמדתי, לא יכולתי לזוז. אנשים עברו מסביבי, לידי, דרכי. ניסיתי
לדבר, אבל לא יכולתי, אז הפסקתי לנסות. אפשר ללמוד הרבה
כשעומדים בתחנת אוטובוס, אנשים, שיחות, עולמות שלמים נגלים ולו
להרף עין, רק צריך להביט. ואני הסתכלתי. שתי ילדות עברו לידי
והתיישבו על הכיסאות הריקים של התחנה. אחת מהן לבשה חולצה
ורודה עם לב גדול בצבע סגול, השניה לבשה מעיל כחול בהיר עם
דובון קטן ליד הכיס. "איזה כלבה הזכרוב הזאת, איך היא מצפה
שנלמד חמישה פרקים ביומיים? נראה לה שאין לי חיים?" הכריזה
החולצה הורודה.
"לגמרי צודקת, אני שונאת אותה כל כך. כל פעם שהיא נכנסת לכיתה
בא לי למות."
"כאילו שאנחנו אמורים ללמוד משהו עם הקול הזה שלה, היא רק
מקריאה שמות ואני נרדמת."
הכחולה צחקה. "מה זה מגיע לה מה שיובל עשה לה."
"כן," צחקקה הורודה, "הייתי נותנת את הפלאפון שלי בשביל לראות
את הפרצוף שלה כשהיא תפתח את התיק."
אשה מבוגרת התקרבה גם היא לתחנה, ידיה עמוסות בשקיות ניילון
מלאות במצרכים לשבת. היא עברה על פני, מתעלמת ממני לחלוטין,
ופנתה אל הבנות.
"67 עבר?" היא שאלה בקול יגע.
"עדיין לא", ענתה לה הכחולה.
"תודה, מתוקה", אמרה האשה, הניחה את השקיות על הרצפה, והתיישבה
בכיסא הפנוי.
"בקיצור, נראה לי שכדאי לארגן חרם על זכרוב. אף אחד לא ילמד,
אם כולם נכשלים היא חייבת לעשות מבחן חוזר, זה בחוקי משרד
החינוך או משהו", חזרה הורודה לשיחה.
"עזבי, את מכירה את אבא שלי, מאז שגל נהרג הוא לא מוכן לשמוע
על זה שאני מזניחה את הלימודים, יש לי מזל שהוא נתן לי בכלל
לצאת היום."
"כן..." ענתה הורודה בקול חלוש ונשענה אחורה.
אוטובוס התקרב לתחנה, קו 82. אף אחד לא קם.
האוטובוס נעצר. שלושה חיילים, עם מדי ב', נשק ארוך וקיטבג
בגודל של מקרר ממוצע על הגב, מעדו מתוכו בעייפות.
"67 עבר?" שאל אחד מהם, בלונדיני עם זיפים וכיפה.
"עדיין לא."
"תודה."
שלושת החיילים התיישבו מותשים על הרצפה, נשענים על התיקים.
"יא אללה, אני עדיין לא מעכל שסיימנו", אמר הבלונדיני.
"כן, הא? כל הטירונות חיכינו לחרא הזה, ועכשיו זהו, נגמר", ענה
לו זה שישב לידו. על התיק שלו היה כתוב בגדול 'קרבי זה הכי,
אחי'.
החייל השלישי שתק. הוא ישב על הרצפה, מחזיק כומתה אדומה.
בוהה.
"מאז שהייתי בן ארבע רציתי להיות צנחן", הוא אמר לבסוף.
"אני דווקא רציתי ללכת לשק"ם", אמר הקרבי וצחק.
שלושתם גיחכו, יותר מעייפות מאשר כל דבר אחר.
"לא, באמת, אבא שלי תמיד סיפר לי איך החלום שלו היה להתגייס
לצנחנים."
"אף פעם לא פגשתי את אבא שלך באמת, למה הוא לא בא לטקס?" שאל
הבלונדיני.
"הוא... חולה."
"שפעת?"
"סרטן."
"או, סליחה."
שתיקה מביכה השתררה לרגע.
"לא ידעת, זה בסדר", אמר לבסוף זה עם הכומתה, "אני פשוט רוצה
כל-כך להראות לו את הכומתה האדומה, להראות שהנה, עשיתי את זה.
הוא יהיה כל-כך שמח."
עוד שתיקה מביכה.
"תגידו, חיילים, אתם רעבים?" שאלה לפתע האשה עם השקיות.
הקרבי חייך.
"רעבים? אני מוכן לאכול 40 פחיות לוף."
"יופי, הנה, אני אביא לכם משהו קטן", אמרה האשה, והתחילה לפשפש
בשקיות שלידה.
"לא, לא, לא צריך", אמר החייל הבלונדיני.
"שטויות, משהו קטן." ובזה האישה שלפה לחם פרוס, ממרח שוקולד
וחבילת סכיני פלסטיק.
החיילים, שהבינו את כוונתה, קפצו על הרגליים.
"באמת שלא צריך."
"באמת, אנחנו לא כל-כך רעבים."
מאוחר מדי. האשה פתחה את חבילת הסכינים והחלה למרוח את פרוסות
הלחם בנדיבות בשוקולד.
"קחו, קחו, אל תתביישו." דחפה האשה לחיילים את הסנדוויצ'ים
המאולתרים.
"תודה רבה", מלמל הזה עם הכומתה, והחל לאכול את שלו.
"תודה", אמר הקרבי ונגס בסנדוויץ' בתיאבון.
"גם אתה", פנתה האשה לבלונדיני. "נו, אתם מגנים לנו על המדינה,
מה זה כמה סנדוויצ'ים. חוץ מזה," היא אמרה בשקט, בחיוך, "אתה
מזכיר לי את הנכד שלי."
החייל חייך גם הוא ולקח מידה את הסנדוויץ'.
הוא הוציא בקבוק מים מצד התיק, ושפך ממנו על ידיו.
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו
על נטילת ידיים."
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ", מלמל
במהירות ונגס בכריך.
"אני ברכה", אמרה האשה עם השקיות.
"איתן", אמר הקרבי.
"יגאל", אמר זה עם הכומתה.
"אלעד".
שקט. רק רעש המכוניות החולפות נשמע.
"אתם יודעים מה אני אעשה דבר ראשון כשאני אגיע הביתה?" אמר
איתן.
"מה?" שאלה ברכה.
"אני אכנס למקלחת לארבע שעות, ואז אני אשן יומיים, ואז, אז אני
לא אתגלח."
"אתה יודע מה אני הולך לעשות?" אמר אלעד, "אני הולך לאסוף את
נועם מהגן ולהראות לו את הכנפ"צ, הוא ישתגע מזה."
"אני פשוט רוצה להגיע כבר", אמר יגאל.
"מה זה כנפ"צ?" התעניינה ברכה.
"כנפי צניחה", ענה יגאל, והראה בגאווה את הסיכה שעל חזהו.
"יפה."
שקט.
אדם בחליפה התקרב ונעצר מולי.
הוא החזיק ביד אחת תיק מנהלים ומתחת ליד השניה את העיתון של
יום שישי, מוכתם מעט מקפה.
לרגע חשבתי שהוא יפנה אלי. הוא פנה אל ברכה.
"67 עבר?"
"עדיין לא".
צלצול פוליפוני כלשהו נשמע מתוך הז'קט המחויט שלו.
הוא שלף את המכשיר. מבט קצר לצג, הוא ענה.
"כן מתוקה."
"כן, כן, אני מחכה לאוטובוס."
"בסדר."
"אוקי."
"ביי, מזל טוב, מתוקה!"
"אני בדרך. אני אגיע בזמן, אל תדאגי."
"ביי."

עוד שקט. הורודה, הכחולה, ברכה, איתן, יגאל, אלעד והאיש עם
התיק. כל אחד שקוע במחשבותיו.
גם אני שקוע במחשבות, אם כי מחוסר דברים אחרים לעשות, לא מתוך
בחירה.

ואז הוא הגיע.
הוא לבש מעיל עור קצר, חולצה לבנה וג'ינס.
"אתם ל-67?" הוא שאל במבטא קל, כמעט בלתי מורגש.
"כן, עוד לא עבר", ענה לו אלעד.
שקט. יכולתי כמעט לשמוע את המחשבות רצות בראשם.
הורודה הפנתה את ראשה וקמה.
בצומת הקרוב עמד קו 67.
האנשים בתחנה החלו לקום, מתארגנים במהירות.
הוא הוציא את הארנק מכיס הג'ינס הצמוד. הארנק נפל.
הוא התכופף להרים אותו. אז ראיתי את זה.
בשמש אחר הצהריים הגוועת ראיתי משהו מנצנץ מתחת למעיל שלו.
חוט חשמל. חשוף.
ההבנה הפתאומית הכתה בי כמו רכבת מסע.
נתקפתי פאניקה. רציתי לצעוק! רציתי להגיד משהו! תסתכלו! איך
אתם יכולים לא לראות?!
כלום. לא יכולתי לזוז. המילים לא יצאו.
הרמזור התחלף.
קו 67 התקרב.
לא! תעצור! שמישהו יעשה משהו!
כלום.
האוטובוס עצר. האנשים נעמדו מול הדלת. האוטובוס היה מלא.
אחד אחד הם נכנסו, נדחסים אל החלל הצפוף.
עצרו! בבקשה!
כלום.
האוטובוס לא הספיק לעבור 100 מטרים.

מעבר לצעקות, מתוך הפאניקה, כותרת של עיתון, מוכתמת מעט מקפה,
בוערת, ריחפה מהאוטובוס וצנחה לידי.
הייתה שם תמונה שלי.
תמיד שנאתי את התמונה הזאת.
אבל לא הסתכלתי על התמונה. בהיתי במשפט היחיד מתחתיה.

צביקה אביסרור (22) נפטר אתמול בלילה מפצעיו.

והעיתון עלה באש השמיימה.