מדובר בחבורת קופי אדם העומדים בסמוך לפירמידה מאוירת וצוהלים
זה לאידו של זה עם נפילת לבני הפירמידה איש על יריבו. לצורך
העניין, כל אחד מהם נחשב כיריב לחברו, ואין היה זה משנה כלל,
אם היו בעבר החברים הטובים ביותר, או אפילו בהווה. כל מטרתם
הייתה להפיל את הלבנים, איש על ראשו של זה, ולצהול. יתרה מכך,
כל בר דעת אשר חלף על פניהם, לא יכל להסיר את עיניו רוויות
התדהמה מן המחזה התמוה שנגלה אל נגד עיניו. אנשים נעמדו חיוורי
פנים, פעורי פה, ופשטו את ידיהם אל הצדדים כלא מאמינים למחזה.
לרגעים, נשמעה צעקה רמה מצד הצופים, אך איש לא הבחין בה.
לעיתים אחרות, סברו הצופים כי מדובר במעין מתיחה. אחיזת עיניים
אולי. אך בסופו של דבר, כולם השלימו כי המדובר במציאות. לא
המציאות היפה, לא המציאות עליה גדלו או ירצו לגדל את ילדיהם,
אך זו אכן הייתה המציאות, ובמלוא צביעותה. גם האנשים המכובדים,
לבושי החליפות, וגברותיהם, חבושות כובעי הקש המעוטרים פרחים
נדירים ופירות העונה, לא ניסו להפסיק את המתרחש. רק עמדו מנגד
והכירו בקטנותם אל מול המראה הסוראליסטי משהו. בתחילה הם סברו
כי מדובר בהצגה או שמא בחבורת קבצנים המנסים להרוויח מעט
מטבעות. אך כשפתחו את ארנקיהם עמוסי השטרות, לא היה מי שייקח
מהם. לא חבורת קופי האדם ובטח ובטח שלא קבוצת האנשים הגדולה,
שלא נעו ולא זעו ממקומם, ולו הילד הקטן או האדם הפחדן ביותר
שבהם.

מאוחר יותר, בחשיבה לאחור, הבינו כולם, שכאשר הגיעה משטרת
הגבולות, לפנות את ההתקהלות, הייתה זו מעין אמירה קטנה, אך
משמעותית, על החיים המודרניים אל מול הפשיזם שהשתולל בטירוף
ברחובות. פטישים מנייר הושלכו אל כל פינה, גם כאלו שהיו חשוכות
ואפלות במיוחד. האנשים כבר לא יראו מאימת השליטים והעריצים, כי
אם מעצמם. מצילם שלהם ניתן לומר. וכאשר הסבירו המתקהלים את פשר
מעשיהם של אותם קופי אדם, הבינו שהייתה זו פרפראזה על שלטון
הבננות שנתמך בדרך זו או אחרת על אותם מעונבים, שעסוקים כל
היום בלגלגל כספים מתחת לשלוחן, בעוד הם אוחזים סיגר קובני
בפיהם ומודיעים על פיטורין המוניים אל כלל עובדיהם. האדם הפשוט
לא ידע מה לעשות אל נגד התופעה. אך אותם קופי אדם, היו המחווה
המושלמת, להשלמת התמונה הכוללת. נכון, שהיה זה מעט מביך
בהתחלה, אבל כולנו יודעים בסוף להתגבר על הבושה. נבוכים או לא,
כולם עלו בסופו של דבר אל מגדל השן ובנו להם ארמון מוזהב, עם
שומרים בכניסה ודרקון של נחושת המוצג קבל עם ועדה, כאילו היה
בכוחו לנשוף אש שכל כולה מהפכה. אין כל ספק שהעולם כפי שהוכר
באותם ימים, היה משתנה מן הקצה אל הקצה במין טלטלה חזקה שתביא
רק צרות צרורות. אין זה מן הנמנע שלהבא ינחיל כל אדם את מורשתו
דרך אותה מסורת של קופי אדם מול פירמידות מתפרקות. כך הגורל
בעצם רצה שיהיה. מין שרשרת אנושית ארוכת שנים, חוצה גילאים
ומעמדות, שורפת כל בדל של מצוקה או חידלון אנושי. ומסתיימת בקץ
כל הדורות, אצל כל אדם, בצלחתו האישית שבשולחן. מול מנה גדושה
של כל טוב העולם אשר בצלחתו, יושב לו בפינה האפלה של המצפון,
אותו הרהור צר ומאוס, שמדבר בלא הרף על הקסם שבעצי הלימון. לא
מן הנמנע שיום אחד נקטר יחליף את הלימון ופירות הדר ישתלטו על
עולם הצומח הדל ממילא. אך כל זאת אינו משתווה למעמסה החברתית
שנטלו על עצמם אותם קשישים ברי מזל ששפר עליהם גורלם והחליטו
להפסיק את המסע המסורבל והכושל של עולמם אל עבר הלא נודע,
וידעו רק דבר אחד ויחיד, כי אין הם יפסיקו עד אשר ישיגו מטרתם,
ולו הנחותה ביותר מביניהם. הם ידעו זאת היטב, שאף אדם שבעולם
שיעמוד מולם, לא יעצור אותם, אם רק ילכו באותה הנחישות ובאותה
קורת הרוח שהחזיקה להם אז, את מה שהיה נדמה כמגדל קלפים רעוע
במיוחד. הם הלכו, בקור ובחום, בגשם ובשמש היוקדת ממעל. ימים
שלמים הם לא דיברו, כי ידעו שהדיבור פועל בעולם. ולא לטובתם.
ורק כשהגיעו לוואדי קטן, שתו הגמלים את כל המים ולקשישים לא
נותר דבר, כי אם להביט בוואדי הריק, ולהתייפח ולהתמלא ביגון
אין סוף. אך הם ידעו שבסוף הדרך, חבורת קופי אדם תנהיג את
עולמם, אל מול הפירמידה המצרית.

                                 

צוללן אחד שנכנס למים העמוקים, יודע שבראשית, הכל תלוי בבועות
ההליום שלמרגלותיו. לא כריש ולא עוגב ייתנו מענה ביום הדין.
הצוללן ידע זאת אבל החליט לתעד את מעשיו. המוני המונים של
מדוזות, רדודות מוחין ואובדות עצות, נתנו מענה ראשוני, לאותו
הצוללן. הוא החליט להתעלם, אבל הבין שהתעלמות היא לא הפתרון.
יפנים ביום סגרירי עמדו מחייכים וצילמו אותו. זו אולי התמונה
האחרונה של אותו הצוללן, הם סברו בלבם. חזיז ורעם, קרא הצוללן,
וחבט חבטה עמומה בראשו של יפני מזדקן. הוא לא ידע שאותו יפני,
רק אתמול הגיע ארצה, כחלק מסיור ותדרוך על אופיו הבולשביקי של
המשטר הרודני. הוא לא ידע שאך אתמול אותו קשיש קילף תפוז, וחתך
אותו בדיוק באמצע, בשביל היופי שבדבר. בשביל היופי, הוא חשב,
הוא גם לשם היופי וגם שביל, דרך, מסלול, שמוביל אל היופי
שבעולם. הצוללן חשב מעט על מעשיו, כשלפתע ראה חבורת קופי אדם,
מרוסקת נפשית, רקובה חברתית, צוחקת איש על רעהו. והם בשלהם, לא
חודלים ולו לרגע. ופה בעצם מתחיל לו הסיפור האמיתי, שגולל
בחובו לא מעט מיסטיקה אורבנית למינה, בצל הרים ושדות מוריקים,
שלא ניתן אלא להזיל דמעה על בתי היענה שהסתובבו בהם חופשי,
כאילו אין מחר. הלוא הם ידעו בוודאות שאין זו גישה נבונה
להמריץ כך את ילדותם, שהייתה עשוקה לדבריהם. הם ידעו לספר על
מכרות של מלח שלא נוצלו בזמן, מה שגרם למהפכה התעשייתית בעולם
להידחות בעוד שבוע, שהיה כל כך קריטי לאותם חולים סופניים. איש
לא ריחם עליהם ולא חמל. הם פשוט גססו למוות, מייחלים ליום
מותם. אחות רחמנייה אחת חילקה להם סל תרופות, עמוס באספירין.
אבל למרבה הצער, הוא הועיל להם כמו אקמול לחולה סופני. משמע,
הוא לא עזר. הם מתו בדמי ימיהם. על מצבותיהם לא נרשם דבר מלבד
שמם ותאריך מותם. הם נולדו אלמוניים וכך גם מתו. בכישוף אחד
יכלו לשוב אל בין החיים, אבל לא עשו זאת מהסיבה הפשוטה, של
מחסור באמצעים. הם היו נותנים את כל הונם למען תגליות חדשות על
מחלתם חשוכת המרפא. אך ימים יגידו האם ספינות הדייג האימתניות
שנשלחו בעבורם הועילו בדבר מה, לפחות לאלו שיבואו אחריהם.

בסיכומו של עניין, מדובר, עבור כולנו, כבני אדם וכבעלי רגשות
שונים, מדובר בסך הכל בחבורת קופי אדם שלא ידעו את נפשם מרוב
אושר, אשר היה בעבורם התרוממות הרוח, באשר היא. ואין זה משנה
להם כלל מה היו הנסיבות, ומה חשבו. בשביל כולנו, בעצם מדובר
בהם. ובפירמידות המצריות.