השתיקות בחדר הזה קורעות בבשרי
והעתיד באופק כמו מערבולת טורנדו במרחבים.
על מסך כהה הימים כבר מוכנים
להחריב את כל שטרם הורדתי למקלטים.

ובכל מאמציי לחמוק,
נדמה שאני דורכת במקום
איפה לעזאזל הדלתות בחדר הזה?
האם חסמתי אותן בגופי?

תחת שקיות כבדות משתרכות מעיניי
המראה עודנה משקרת את העבר
והעתיד באופק כמו הרי געש נרעדים
על שבילים קרבים הפחדים כבר מתהווים.

ואין דבר אמיתי מכל אלה
(להוציא, כמובן, את הבדידות)
איפה לעזאזל תחושת הביטחון בחדר הזה?
האם חלפתי על פניה במנוסתי?