תפאורה:
על הבמה 3 קירות כחולים, בצד שמאל (קרוב יותר לאמצע) כיסא
חוטים לבן ונוח היורד מהתקרה,
בצד ימין קופסא לבנה, מרובעת שגודלה כגודל תיבת דואר ישנה,
לידה קוביות לגו לבן גדולות שחלקן בודדות וחלקן בנויות בצורה
המזכירה התחלה של בניין (שגובהו כגובה הברך).
הערות:
תגובת "ההצגה" לתגובות הקהל מפורטת בסוף.
דמויות:
גבר בשנות העשרים לחייו , בעל כתפיים רחבות שוכב על הגב במרכז
הבמה.
העלילה:
הגבר פוקח את עיניו, קופץ ממקומו, מסתכל בבהלה לכל עבר ומתחיל
לרוץ לאורך הקירות בעודו דופק בידיו לאורכם (מלמעלה למטה),
כאשר מגיע לקיר האחורי (הקיר שמול הקהל) נעצר במרכזו, מסתכל
לאחור (לקהל) ובבת אחת מנסה להכנס בקיר, נתקע בו ועף לאחור על
הגב.
קם בשנית וצורח אל-על  "חלאות!", מסתכל על הקהל ורץ לעברם,
נראה שנתקע במן קיר לא נראה החוצץ  בין הקהל לבינו, ונופל על
הגב.
קם ומתחיל לפסוע מצד לצד, באלכסון (מאחורי אביזרי הבמה ומלפני
אביזרי הבמה). ממלמל לעצמו בקול חזק "זה חייב להיות פה, זה
חייב להיות פה, זה חייב!", נוגע בידיו בחוצץ הבלתי נראה ומחליק
לאורכו בעזרת ידו וגופו מטה - לרצפה. מסתכל לקהל ומדבר "כל יום
אותו סיפור, כל יום אני מחפש ומחפש וכל מה שאני רואה זה קבוצה
של אנשים בוהה בי" מנסה כאילו לדחוף את ראשו בחוצץ השקוף,
מזיזו לכל עבר, נעצר ובוהה לעבר אדם מסוים לוקח ראשו לאחור
וצורח "חוצפן! כן, אתה, נבלה בן כלב מכוער! מה קרה? א...ה! עם
האף שם למעלה, חוצפן!" מעביר מבט על האולם ומוסיף "כולכם,
כולכם כלבים מחטטים באפם בפחי זבל מאחורי מגרשי גרוטאות
מזוהמים" מפנה ראשו מטה וממלמל לעצמו בקול "מטומטמים, מכוערים,
מלוכלכים" מרים ראשו לקהל וצורח "אתם מגעילים אותי!"
קם ורץ שוב לעבר הקיר האחורי, עוצר מולו, דופק בידיו לאורכו,
צורח יבבת כאב ובועט בו.
"לעזאזל!" תופס ברגלו שנפגעה מהבעיטה החזקה, מדדה לעבר כיסא
החוטים ומתיישב.
"כל יום אותו סיפור, אני מתעורר, מחפש את הדרך החוצה וכל מה
שאני מוצא זה אתכם, חלאות מכוערות, חולדות נגועות. א...ה,
אדיוט - אתה לא היית כאן אתמול" מצביע לעבר איש בקהל "אבל גם
אתה לא תעזור לי, נכון? שאלתי אותך שאלה חלאה! שתוק! לא צריך,
אני כבר יודע את התשובה, נכון?" נראה לרגע כאילו בא לקפוץ שוב
לעבר החוצץ השקוף אך במקום תופס ברגלו וממשיך "אף יום, אפילו
לא אחד עוד לא היה האדם שבא וחיפש יחד איתי את הדלת, שבועות
אני כבר כאן, יום אחרי יום, אנשים אחרי אנשים ובוהים בי כמו
בקרקס, חלאות!" קם על רגליו ומתנדנד בכיסא, נראה כאילו מנסה
בעזרתו לפרוץ אל מעבר לחוצץ המוזר. משעין גופו קדימה, מושיט
ידו זו נתקעת בחוצץ ומחזירה גופו לאחור.
"אבל זה לא אשמתכם, נכון? לא, אל תענו לי, אני יודע, זה לא אתם
שמתם אותי פה. זה הם. ומי זה הם? מאין לי, נבלות אדם? א...ה
אני קמתי וזה מה שמצאתי ומאז אף אחד לא הסביר, לא עזר, כלום,
רק אנשים שיושבים בכסאות נוחים ו..."
לפתע נראה נגעל, קם מהכיסא ועבר לשבת על הרצפה, ליד הקופסא
הלבנה. "אבל שלא תחשבו שהם לא דואגים לי, 'המלאכים השומרים
שלי' (בקול ציני). אתם רואים את הקופסא הלבנה הזו? היי, כלבה,
תקשיבי לי טוב, מכוערת, כי מחר, כן מחר, את תרצי לדעת על
הקופסא הזו, מחר גם את אולי תהיה פה, אולי אפילו במקומי" צחוק
רם נשמע מגרונו "די!" הפסיק בצרחה "איפה הייתי? א...ה ,כן,
סיפרתי לכם על 'המלאכים השומרים שלי ', אז מהקופסא הזו יוצאת
לי כל פעם ארוחה או כוס שתייה אחרת -  כן, רואים? הם דואגים
לי, אני לא אמות להם" ביד אחת פותח את הקופסא ובשנייה לוגם
מכוס המים שבתוכה, מחזיר הכוס וסוגר הדלת. מתקרב לקצה הבמה, שם
ידו על החוצץ ובנימה רגועה ונחמדה אומר "אני מצטער, אני איתן,
איך קוראים לכם?" מחכה, מצמיד אוזנו לחוצץ, מחכה... מסתכל
למעלה וצורח " נבלות, חלאות, כלבים ליצנים שכמותכם!" בועט
בחוצץ ועף לאחור (לישיבה) וממשיך לצרוח "אז סידרתם שאני לא
אשמע כלום מחוץ לקופסא הזו, א...ה, שטן! אתם שטן!"
איתן הולך לעבר הלגו הלבן, מסתובב סביבו ומתיישב.
ממשיך לבנות מהלגו ומדבר לקהל : "אתם חושבים שהם הסתפקו בלשים
אותי בקופסא. לא... הם עשו לי קירות כחולים ולבני לגו לבנות.
כן - את שם נראית מבינה, לא כמו כל האיוולים האחרים כאן" איתן
מסתכל לעבר הקהל במבט מזלזל וממשיך בדבריו "הם ניסו להשריש בי
תקווה, ליד הלגו הלבן והמצוחצח הזה שמו לי פתק; תבנה את דרכך
להבנה. רוע! רוע טהור בליבם! כל מה שהלגו הזה עזר לי עד כה זה
לבנות מגדלים שלא מגיעים לדבר, כן, (קולו של איתן נהיה ציני
יותר ויותר) 'אוהבים אותי המלאכים השומרים שלי' ".
איתן הולך לעבר החוצץ השקוף, זז מימינו לשמאלו, מתבונן בקהל.
ניכר ששלווה מתחילה להשתכן בו.
מתיישב על הכיסא הלבן ומדבר ברוגע "בעצם, למה לא? אתם נראים לי
נהנים בקופסא שלכם, אולי בעצם אשב לי כאן, נוח כאן, הכיסא -
האמת - מאוד איכותי, הקופסא הלבנה נותנת לי כל מה שחפץ ליבי,
חוץ מחופש כמובן או משהו שלא מתאים ל-'מלאכים שלי', אבל הנה -
אתם - די נוח לכם, נכון? אז אולי פשוט אשאר כאן ואעצום
עיניים". איתן מתמתח ומתקפל ככדור בכיסא, עוצם עיניו ואומר
"ואישן".
האור כבה וחושך יורד על הבמה.


הערות לתגובת ההצגה לתגובות הקהל:

1) במקרה והקהל מתחיל לקלל את איתן בחזרה - קול מסתורי יבקע
מהרמקולים באולם ויאמר "אנו מבקשים שלא להרגיז את החיה, הדבר
עלול להוות סכנה לבריאותה ולבריאותכם בעתיד"
  הקהל לא מגיב - ההצגה כרגיל.
  הקהל ממשיך לקלל את איתן או את הקול המסתורי - הקול חוזר "
אנו חוזרים ומבקשים לא להטריד את החיה  לפני שנצטרך לנקוט
אמצעים"
  הקהל לא מגיב, או מגיב בקטנה שניתן להמשיך כרגיל ולהתעלם -
ההצגה כרגיל.
  הקהל ממשיך לקלל - מס' בריונים לבושים מדים מגיעים לצופה
הבעייתי ובקול סמכותי ורובוטי  "יש כאן בעיה?"
  הצופה עונה לא - ממשיכים כרגיל
  הצופה עונה כן - הביריונים " את/ה מוזמן להצטרף אלינו החוצה
לפתור אותה בלי להפריע לשאר האנשים".
2) הקהל עושה פרצופים לבמה - איתן מבליט פרצופו מדי פעם ועושה
גם הוא פרצופים לאנשים.
3) הקהל מציע לעזור - קול רם מהרמקולים צוחק ואומר "צדיקים
צדיקים מרימים את ראשם, היינו יותר
   נזהרים במקומכם" קהל ממשיך להציע לעזור או אף מנסה ראה
הערה 1.
4) קהל קורא לאיתן שקרן או תופס את איתן בשקר מסיבה כזו או
אחרת - קול עדין מהרמקולים מסביר "נא לא להסיק מסקנות - החיה
הנ"ל סובלת לעיתים משכחה, בשל הטראומה הקשה שעברה"
ממשיך להציק אזהרה נוספת מהקול העדין, ממשיך להציק - ראה הערה
1.