האב מקנזי צפה מרחוק בגברת ריגבי נכנסת אל אולמה הראשי של
הכנסייה. הוא התכוון לגשת אליה.
זוהי תחילתה של תקופת החגים, חשב לעצמו, אין לה אף אחד. אולי
אזמין אותה אלינו לחג המולד, אני בטוח שתשמח בכך.
אלינור ריגבי התיישבה באחד הספסלים האחרונים והוציאה מהתא
שמלפניה את ספר המזמורים. היא הרימה שאריות אורז יבש שנזרק
באחת החתונות שנערכו. גם חתונתה שלה נערכה כאן.
מקלימן הזקן אותת לו שצריך להתחיל והוא גמר בליבו להזמין את
גברת ריגבי מחר.
הדרשה הייתה מעולה, חשבה אלינור בדרך החוצה. היא אהבה את
דרשותיו של הכומר מקנזי. הן היו פשוטות ואמיצות וריגשו אותה כל
פעם מחדש. היא גם זכרה לו טובה מימי בית הספר העממי.
אלינור שבה לביתה, שהיה במרחק לא גדול מהכנסייה ונרדמה לא לפני
שכיוונה את שעונה המעורר לשעה חמש, שעתה של "דאלאס". היום אמור
להתקיים הפרק האחרון והיא לא התכוונה לפספס אותו.

אלינור ריגבי צפתה בפרק הסיום של "דאלאס". היא  התגאתה בכך שלא
הפסידה פרק אחד בכל 13 העונות. אחרי שהכתוביות רצו, התרוממה
אלינור מהספה ששימשה לה גם כמיטה והכינה לה כוס תה.
שלוש סוכר, זה מה שבעלה תמיד היה מבקש. שלוש סוכר, לא להתקמצן,
את החיים אפשר לבלוע רק עם הרבה סוכר.
היא לקחה את כוס התה חזרה איתה והניחה אותה על הארון הקטן
שניצב לו בדד ליד המיטה. על הארון, חוץ מספר ישן של סטיינבק,
נחה לה תמונה אחת.
ביומנה כתבה מרת ריגבי, שזו התמונה היחידה ששמרה מבעלה. זו
הייתה התמונה היחידה בה חייך וכך היא רצתה לזכור אותו. זו
הייתה תמונה מתקופת נעוריהם שצולמה ליד אגם אירי, מישיגן, בירח
הדבש שלהם.
נראיתי טוב אז, לקחה אלינור את התמונה והסתכלה בה. היא צחקקה
צחוק עצוב והחזירה את התמונה למקום.
היית חזק, אמרה לעצמה. כשנודע לך שלא יהיו לנו ילדים לא אמרת
כלום, רק לקחת אותי בזרועותיך וחיבקת אותי. לא אמרת כלום אבל
אני עדיין בטוחה שהרגשתי טיפה מחליקה על הסוודר הכחלחל שלי.
כשהסתכלתי היא כבר נעלמה, אבל היא שם, היא עדיין שם.
אלינור סיימה את כוס התה. ערימת סוכר שכבה בתחתית והיא אימצה
עצמה ובלעה את כולה.
היא ניגשה אל התמונה, נישקה את בעלה והניחה את התמונה על גבה.

היא נרדמה ולא קמה יותר.

האב מקנזי התעורר ביום שני ונזכר בהבטחתו. הוא לבש את בגדי
הכומר ההדורים ויצא ברגל אל ביתה של גברת ריגבי. כשהגיע דפק על
הדלת פעמיים. הוא חיכה כמה שניות ומשחשב שכנראה לא שמעה צלצל
בפעמון. הוא לא שמע כלום מתוך הדירה.
אלינור, הוא צעק כמה פעמים. אלינור, את בפנים, שאל בקול מורם.

האב מקנזי נדאג. הוא דפק על הדלת כמה פעמים ואולי לפני כמה
שנים היה גם מנסה להפיל אותה אבל דלקת הפרקים המתפתחת שלו כבר
לא איפשרה לו. הוא חזר לביתו, צלצל למשטרה ואחר כך חזר לביתה
של  גברת ריגבי.
שלום, האב מקנזי, אמר השוטר ולחץ את ידו במהירות. שוטר שני
הגיע ופרץ את הדלת בבעיטה.
יש לנו גופה פה, הוא צעק ויצא החוצה.
האב מקנזי נכנס בצעדים איטיים אל תוך הדירה. גברת ריגבי הייתה
שרועה אל המיטה שאפילו לא הוצעה. האב מקנזי הצטלב והתבונן בה
שוב הפעם במבט אחר. גם הוא זכר לה טובה מבית הספר העממי.

למחרת ישב האב מקנזי במשרדו הקטן כשהטלפון צלצל.
אף אחד לא בא לאסוף את הגופה, אמר הקול. היא קנתה חלקת קבר
מראש , נקבור אותה מחר.
אני משער שאין צורך בטקס אשכבה? שאל הקול את האב מקנזי.
לא, כל אחד זקוק לטקס אשכבה, אמר האב מקנזי בכעס. תביאו אותה
לפה מחר בבוקר.
השיחה נותקה והאב מקנזי נאנח בכסאו. לאחר מכן הוציא כמה ניירות
והחל לכתוב עליהם במרץ.
הוא פיזר את המודעות ברחבי העיר. הוא חזר למשרד בשעה מאוחרת
בלילה, הוציא נייר מכתבים ישן מהמגירה החל לכתוב את ההספד.
מקלימן הזקן פתח את הדלת , הודיע לאב מקנזי שהוא הולך וסגר
אותה.
יושב לו פה בלילה, חשב מקלימן, מה אכפת לו בכלל?

למחרת הובאה גברת ריגבי בארון מתים זול אל תוך הכנסייה.
במודעות שתלה האב מקנזי תוזמן טקס האשכבה לשתיים בצהריים. הוא
קיווה שלפחות כמה אנשים יעניקו לגברת ריגבי קצת מהכבוד שמגיע
לה. אך כעת הוא נותר לבד יחד עם מקלימן הזקן והשעה הייתה כבר
שלוש. אף אחד לא הגיע.
אחרי שמקלימן החל כבר ללטוש עיניים אל היציאה החליט האב מקנזי
שאפשר להפסיק לחכות והחל לקרוא בקול. מילותיו הדהדו בריק האולם
הגדול.

"All the lonely people,
Where do they all come from?
All the lonely people
Where do they all belong?"

שני שליחי חברת הקבורה הגיעו בדיוק כדי לשמוע את דברי הסיום.
אחר כך סחבו ארבעתם את הארון אל חלקת הקבורה. לאחר שסיימו,
התרחק האב מקנזי מן הקבר הטרי, ניקה את ידיו מעפר ושב לביתו.

רוב תודות לביטלס
מבוסס על השיר "Eleanor Rigby", נכתב על ידי מקרטני ולנון.