"אל תדאג, אח שלו, אתה נמצא בחברת תותח הימורים, וגאס זה הבית
השני שלי", אמר לי שימי בזמן שחצינו את לובי הקזינו שבמלון
ונציה שבלאס וגאס.
"מה הבית הראשון שלך? אבו כביר?" הוא התעלם מהציניות שלי.
"כפרה, אל תדאג, אני לא אתן לך לאבד את המכנסיים", המשיך שימי
לא להרגיע אותי.
"זה לא המכנסיים שאני דואג לאבד", סיננתי מתחת לשפם שאין לי
והתחלתי להזיע.
"וגאס בייבי וגאס, אנחנו הולכים לזיין אותם, אני אומר לך."
שימי החל לשפשף את ידיו למשמע צלילי מכונות ההימורים.
"שימי, בחיאת רבאק, אם שולה לא תכניס אותי הביתה, אני יהרוג
אותך. שימי, בוא נלך למועדון חשפנות, עזוב אותך משטויות."
הסתכלתי מסביב, נשים וגברים מכל הצבעים, הסוגים, המעמדות
והפלנטות יושבים בשולחנות של עשר עד עשרים וחמישה דולר ליד
מינימום, מעשנים בשרשרת - בשולחנות העישון כמובן - בזמן
שמלצרית בלבוש מינימאלי משקה אותם באלכוהול חופשי.
"שימי, אתה יודע שהם מכניסים פה חמצן למיזוג כדי שאנשים יהיו
ערניים, מקצוענים מקצוענים, לא סתם, קראתי על זה באינטרנט."
"וגאס בייבי וגאס, יאללה, בוא נלך לעשות כסף." שימי נעמד באמצע
הקזינו, שולח ידיו לצדדים.
"שימי, מה אתה עושה, שימי, איש הביטחון הזה מסתכל עליך." כבר
ראיתי איך אני מסיים את הלילה בתור הביץ' של שני אופנוענים
אגרסיבים בבית הכלא הקרוב ביותר.
"אני בודק את האנרגיה, איזה צד קורא לי." הוא אמר בעיניים
עצומות.
"הצד של אבארבנל קורא לך, שימי, אתה סובל ממנת יתר של חמצן,
בחייאת אוחתק, בוא נלך למועדון חשפנות, עזוב אותך אנרגיה
שמנרגיה", אמרתי בטון שלדעתי היה משכנע אסקימוסי לקנות קרח.
"האנרגיה אומרת לי להביא אותה בשמאלה עצבני." הוא דפק שמאלה
עצבני ביותר ואני אחריו.
"אני נשבע לך, שימי, אם אני מפסיד פה ושולה לא מכניסה אותי
הביתה, אני הורג אותך", איימתי ושלפתי את הבעת הפנים הכי
רצינית שמצאתי בבוידם.
"יש סיסמה בעיר שאומרת - מה שקורה בוגאס נשאר בוגאס, אז אל
תדאג לשולה." בהיתי בו בלי מילים, וזה לא קורה הרבה.
"שימי, מה השם שלך, אתה זוכר את השם שלך? מי גר בעולי הגרדום
תשע, שימי?" ניסיתי לבדוק אם הוא בהכרה.
"אמא 'שך, יאללה, אתה מוכן לקצת רוק'נרול?"
"רוק'נרול? מה יש, קיבלת אסיד פלשבק לשנות השמונים? יאללה
שימי, הרולטה קוראת לך."
התיישבנו בשולחן הרולטה, מינימום חמישים דולר כדי להיכנס
למשחק. שמתי על השולחן ערימת ירוקים ביד רועדת. קוקסינל אסייתי
עם פן וגבות של פנינה טורנה העונה לשם לוסינדה, החליקה לכיווני
ערימת ז'יטונים סגולים באצבעותיה המלאות בטבעות זהב.
הסיליקונים האלה בטח קונים לה הרבה טיפים, חשבתי לעצמי.
"חופשי אח שלי", קטע שימי את מחשבותיי.
"חופשי מה שימי?" לא הבנתי על מה הוא מדבר.
"המחשוף הזה משגע אותי." טוב, אז כנראה שחשבתי בקול רם. הוא
חייך ושם לה טיפ רחוק מספיק כדי שהיא תצטרך להתכופף בשביל
להרים אותו.
"שימי, אני רוצה להחליף את הצבע, אני שונא סגול, תגיד לה."
שימי חייך אל לוסינדה ופצח באנגלית עם מבטא של שתי יחידות.
"מיי פרינד וונט דיפרנט צ'יפ קולור." הוא הניח את ידו על כתפי
בסחבקיות מאצ'ואיסטית מוגזמת.
"נואו מור קולור, אול פיניש", היא ענתה לו במבטא של מוכרת
תבלינים בצ'יינה טאון.
"מצטער אחי, היא אומרת שנגמרו הצבעים, לא נורא, שחק עם סגול."
"סאמק, אני שונא סגול." דפקתי את הז'יטונים בעצבנות על חמישה
מספרים אקראיים, ונשענתי בחוסר נוחות על הזכוכית שסככה על
הרולטה.
"נואו טאץ' גלאס פליז", נבחה עליי לוסינדה בקול גברי שלא תאם
לציפורניה האדומות.
שימי הימר על תשעת מספרי המזל הקבועים עליהם הוא מהמר
בכפייתיות, רק שבדרך כלל זה לא בוגאס אלא אצל הערבים ביריחו.
כל פעם הייתי מסביר לו שהוא נותן כסף לחמאס. "אתה עובד שישה
ימים בשבוע מהבוקר עד הלילה בעבודה שאתה שונא ואז אתה תורם את
הכל לחמאס שיהיה להם כסף לפיצויים לאימהות של השאהידים, אתה
יודע כמה בתי ספר לבייבי חמאסניקים בנית?!" הוא תמיד היה מסתכל
עליי באותו המבט העייף ועונה את אותו המשפט השחוק. "'סאמק,
חמאס, 'סאמק פוליטיקה, די עם זיוני השכל, אני לא שם זין."
הסתכלתי על הז'יטונים הסגולים והתבאסתי. לוסינדה סובבה את
הרולטה והכדור התחיל לקפוץ בעצבנות ממספר למספר, או אולי
העצבנות הייתה שלי. השולחן היה עמוס בז'יטונים מכל הצבעים.
לוסינדה הודיעה, הפעם בקול שתאם לשפתיה האדומות, על סיום
ההימורים.
הסתכלתי על שימי, מחזיק אצבעות בידיים, ברגליים (הוא נעל כפכפי
אצבע), מתפלל לאלוהים שישלח קצת אנרגיה טובה כי הילדה צריכה
יישור שיניים.
"שימי, אתה יודע שזה מנהג נוצרי להחזיק אצבעות, אתה בעצם יוצר
שני צלבים כשאתה עושה את זה, או במקרה שלך ארבעה, אלוהים לא
יהיה מאושר מזה", אמרתי בניסיון שלא לחשוב על כספי ששוכב
ברגעים אלו ממש על הגרדום שמנוצח על ידי קוקסינל אסייתי שלא
יכולה לבטא את האות "R". שימי כרגיל לא שמע מילה ממה שאמרתי.
פתאום קפץ שימי בשמחה.
"כן!!! וגאס בייבי וגאס, דפקתי קופה. תראה, גם אתה עשית כסף."
הסתכלתי על השולחן, המום.
"ואללה, אחלה צבע זה, סגול. אתה יודע, שימי? אומרים שזה הצבע
האנרגטי של החלק הגבוה של נפש האדם." שימי דפק לי מבט עקום.
"תגיד, מאיפה אתה מוציא לי את כל החרטות האלה? תפסיק לקרוא כל
מה שכתוב באינטרנט, זה יחרפן אותך, זה כמו להתעסק עם הקבלה,
יותר מדי אינפורמציה מחרפנת בן אדם, אני אומר לך. תראה אותי,
אני דואג לחיות חיים פשוטים, כמה שפחות אינפורמציה, וטוב לי.
יאללה, עוד סיבוב, וגאס בייבי וגאס." לקחתי חצי מהרווחים
ופיזרתי אותם על הלוח באקראיות. לא רציתי להתאמץ, זה עבד בפעם
הראשונה אז למה לתקן משהו אם הוא לא שבור, התדיינתי עם עצמי.
חוץ מזה, אי אפשר להפסיד משהו אם הוא לא היה שלך מלכתחילה, ואם
אני אזכה אקנה לשולה את טבעת היהלום שראיתי בחנות התכשיטים
הצמודה ללובי.
לוסינדה הודיעה שוב על סיום ההימורים, הסתכלתי על שימי שהתרכז
בסיבוב הרולטה.
"שימי, תזהר שלא תחטוף בחילה." הוא לא צחק.
"כן! כן! כן! וגאס בייבי וגאס! אמרתי לך שנזיין אותם." דפק לי
שימי צ'פחה בחברותיות שכמעט שלחה אותי לחדר המיון.
הסתכלתי על השולחן וראיתי את ידיה החטובות של לוסינדה גורפות
את כל הז'יטונים המפותחים נפשית שלי אל הגרדום הפיננסי בדרכם
חזרה אל קופת הקזינו.
נשמתי עמוק, טוב, אי אפשר להפסיד מה שלא היה לי, אי אפשר
להפסיד מה שלא היה לי.
חזרתי על המנטרה שמשום מה לא גרמה לי להרגיש יותר טוב.
מלצרית בבגד גוף מינימאלי ניגשה אליי ושאלה אם אני רוצה משהו
לשתות.
"שוט של וודקה ומים בבקשה", השתנקתי. פניתי אל שימי בעיניים
מתחננות.
"שימי, בוא נלך מפה, נלך לראות נשים ערומות, אתה אוהב נשים
ערומות." שימי לא טרח לענות או להסתכל לעברי, הוא היה באקסטזה
והתנהג כאילו הוא דפק גרם קוק.
עמדתי לצידו וניסיתי לא להמר, אבל חשבתי על כמה אני יכול
להרוויח והרגשת חמימות עטפה אותי באימהיות נעימה. הפעם,
הסתכלתי על לוח המספרים ושמתי את הכסף על אלה שקרצו לי, אלה
שהרגשתי שיש להם אנרגיה טובה. איכשהו כשאתה מהמר, תמיד יוצא
האני הרוחני שלך שלא ידעת על קיומו, אתה מוצא את עצמך מתפלל
ומחפש אנרגיות וסימנים מהיקום.
שימי ואני עצמנו את עינינו, החזקנו ידיים והתחלנו להתפלל
לישויות הגבוהות, לאלוהים, למה שנמצא שם למעלה. לוסינדה הסתכלה
עלינו וחייכה.
"יו נייס קפול, יו בויפרינדס", היא נתנה לי את המחמאה הכי
מעפנה שקיבלתי בחיי.
"תעזוב לי ת'יד, היא חושבת אנחנו זוג", פרץ שימי בהומופוביות
מוחצנת.
"שימי, אני יורה בך אם שולה לא מכניסה אותי הביתה. שימי, תעשה
שזה ינחת על עשרים ותשע, אני צריך עשרים ותשע, שימי, בוא נלך
אחרי זה, נלך לאכול משהו, אתה לא רעב?"
"כמה פעמים אני צריך להגיד לך, מה שקורה בוגאס, נשאר בוגאס,
בן-אדם, אל תדאג לשולה, תהנה. יס, יס, יס, יס! זכיתי." הסתובב
שימי סביב עצמו בריקוד אבוריג'יני מסורתי. "אח שלי, אני על גל,
מחר אני קונה לך ארוחת בוקר", הוא הציע בנדיבות.
"שימי, עם הכסף שאתה עושה כאן אתה יכול להזמין אותי לאיזה אוטו
קטן, ארוחת בוקר אתה מציע לי." הסתכלתי על לוסינדה גוררת את
הצ'יפים הסגולים שלי אל הגרדום בקור רוח של רוצח שכיר. אני
נשבע ששמעתי אותם צווחים בכאב - "לא, לוסינדה, אנחנו רוצים
לחיות, אנחנו רוצים להיות אצל דני" - אבל היא התעלמה מהצווחות
והכניסה את אחרון הז'יטונים אל קבר האחים שמימינה.
"'סאמק, אמרתי לך שאני שונא סגול, שימי, למה הקשבתי לך?" הרחתי
עשן, סקרתי את הסביבה בניסיון לאתר את מקור השריפה כשהבנתי
שהעשן יוצא לי מהאוזניים.
"המזל צריך לחזור, אני אשלח לך אנרגיה חיובית, אח שלו. יאללה,
בוא נעשה את זה, ג'אסט דו איט, דו איט." הוצאתי מה שהיה לי
בכיס ושמתי את הז'יטונים על כל תאריכי הלידה של הילדים.
"וגאס, בייבי וגאס", שמעתי את עצמי צועק. "קדימה, ג'אסט דו
איט, דו איט." לא זיהיתי את עצמי.
"כן בייבי", עודד שימי את המחלה שפרצה ממני כהוריקן ביום
בהיר.
הרולטה נחתה על מספר שהיה סכום המספרים ששמתי.
"זה סימן אח שלי, זה סימן", אמר לי שימי בהתלהבות.
"אני יודע, אח שלו, אני משאיר את אותם המספרים, משהו עומד
לקרות."
הכדור הסתובב מה שהרגיש כנצח, הרמתי את עיניי וראיתי שהכל זז
בהילוך איטי. הכדור קיפץ ממספר מזל אחד למשנהו. ידעתי שהפעם זה
יקרה, הפעם אני לוקח את הקופה, אני קונה לשולה את הטבעת וזורק
גם איזה שרשרת איזמרגד, היא אוהבת ירוק. הרולטה הגיע למה שנראה
כעצירה מוחלטת והכדור עצר על שמונה, תאריך הלידה של הבכורה
שלי, סימי, תמיד ידעתי שהילדה הזאת היא מזל. דמעות החלו ממלאות
את עיניי מאושר שעד מהרה הפך לכאב כשהכדור החליט לתת עוד זינוק
אחרון לקובייה הבאה.
הפסדתי הכל. אמרתי לשימי שאין לי גרוש יותר וניגשתי להוציא כסף
שיהיה לי לשלם לבית המלון, לאוכל ולחגורת עור שאוכל לתלות את
עצמי ולחסוך לשולה את העבודה. הלכתי לכספומט והכנסתי את כרטיס
האשראי שלי שתפקד כזונה וקפץ בשמחה אל כל חריץ אלקטרוני שנקרא
לדרכו.
"מה שקורה בוגאס נשאר בוגאס, תגיד לה שהוצאת את זה על שרשרת
בשבילה וגנבו לך אותה, ככה תצא גבר גבר." שימי היה מרוצה מעצמו
על הרעיון הגאוני שהגה.
"אולי אשתך מפגרת מספיק בשביל להאמין לזה, שימי, אבל שולה
תחתוך לי את הביצים ותשלח אותן לאמא שלי בקופסת שימורים עם פתק
ורוד שאומר, באהבה שולה." בנימה אופטימית זו, הסתובבתי ושמתי
פעמיי אל הכספומט שהיה צמוד לקופאית שהייתה צמודה לשולחן
הרולטה, כדי שלאנשים יהיה נוח לגמור את תכולת חשבון הבנק שלהם
בלי לבזבז זמן בחיפושים והליכות.
הקשתי את הסכום המכובד שהייתי זקוק לו על מנת לשלם על שהותי
וכתובית קפצה על המסך בה מבקש הבנק האמריקאי לזיין אותי
בריבית, בלי וזלין, ומודיע לי שזה חוץ מהזיון בלי וזלין שאני
אקבל מהבנק שלי הארץ.
לחצתי על אישור.
כעבור מספר רגעים יצא הכסף בשטרות של מאה כשעל השטר העליון
בערימה היה כתוב בעט אדום המספר עשרים וארבע. לקחתי את הכסף
והחלטתי לחסוך כסף ולאכול משהו במקדונלד'ס.
חזרתי אל שולחן הרולטה ומצאתי את שימי מפלרטט עם שחורדינית עם
סיליקון בשפתיים ועשרים וחמישה קילו ציצי, בכל צד. המספר המנצח
הבהב והפריע לי בזווית העין, אז הישרתי אליו מבט. מולי נצנץ
המספר עשרים וארבע אדום. שימי, שקלט בחושי המהמר הכפייתי שלו
שמשהו קורה, הסתכל על השטר שבהיתי בו, וקרא בקול רם את המספר.
הסתכלנו אחד על השני ולא היה צורך במילים. שימי לקח את החפיסה
מידי ורוב, שהיה פעם רוברטה, ונכנס להחליף את לוסינדה, דחף
לכיווני חבילת ז'יטונים כחולים בשתי ידיו כסוסות הציפורניים.
"אני מת על כחול, שימי, כחול זה הצבע שלי, שימי, אני מרגיש את
זה, שימי, אני מרגיש את זה." כל שרירי החלו רוטטים בקצבים
שונים ושיניי החלו נוקשות, זה קורה לי מדי פעם, פלשבקים של
אקסטזי. לעסתי את חולצתי וחייכתי לרוב, שולח לו אנרגיות
חיוביות של אור ואהבה. אור ורוד הציף את השולחן וידעתי שהכל
יהיה בסדר.
הנחתי את הז'יטונים על עשרים וארבע אדום וחייכתי אל שימי.
"שימי, הפעם, נראה לי שהפעם מה שקרה בוגאס, לא יישאר בוגאס,
הוא יעבור לשוויץ." צחקקנו לנו כמו שתי תלמידות בנות שתים עשרה
שראו את הבחור שהן דלוקות עליו.
רוב סובב את הרולטה וכעבור מספר רגעים הודיע על סיום ההימורים.
הכל קרה בהילוך מהיר, ותוך מספר שניות נחת הכדור על האפס
הירוק. הצבע האהוב על שולה, למה לא הימרתי על הצבע האהוב על
שולה, עמדתי המום ובהיתי ברוב שגרף את הז'יטונים הכחולים שכל
אחד מהם סימל את העתיד שלי, להצטרף אל אחיהם הסגולים בקבר
האחים.
שימי, שעל ידו הייתה תלויה ההיא עם החמישים קילו ציצי, טפח על
גבי בחוזקה וחיזק את הבחילה שהייתה מורכבת ממנת יתר של אלכוהול
חופשי והמחשבה על הטלפון היומי לשולה ששעתו הגיעה.
"אל תדאג אחי, אני אומר לך, מה שקורה בוגאס נשאר בוגאס ובגלל
זה אני הולך לבלות קצת עם טיפאני, הנה מאה דולר, לך לאכול משהו
ותהמר קצת במכונות, תעשה "פאן", נתראה במלון." ובלי מילה נוספת
הוא הסתובב אל טיפאני והם נעלמו ביו מסת המהמרים שמילאו את
הקזינו.
השארתי את התיאבון יחד עם הז'יטונים בשולחן הרולטה וחזרתי אל
חדר המלון. הנורה בטלפון שמודיעה על הודעות הבהבה. זאת הייתה
שולה, היא הייתה קצת בלחץ כי לא התקשרתי בשעה שקבענו. החזרתי
לה טלפון.
"אשתי, אהובתי, אני מתגעגע אלייך אש, מה נשמע?" אמרתי,
והתכוונתי לזה.
"כמה?" שאלה שולה בקור.
"הכי הרבה בעולם, מותק, הכי הרבה בעולם", אמרתי לה בטון מרכך.
"כמה הפסדת, דני, לא כמה אתה מתגעגע אליי." עצרתי את נשמתי
והרגשתי את לבי קורס תחת הלחץ, עצמתי את עיניי ועניתי לה בקול
שבור.
"הכי הרבה בעולם, מותק, הכי הרבה בעולם... אבל זה מה שקורה
בוגאס בייבי וגאס." ניסיתי לשכנע בעיקר את עצמי שהכל יהיה
בסדר.
"דני, תעשה לי טובה, תישאר בוגאס בייבי וגאס." צליל ניתוק
הטלפון שהודיע לי על סיום נישואיי השאיר אותי בפה פעור. אני
ידעתי שזה מה שיקרה, היא אמרה לי שזה מה שיקרה וכשהיא אומרת
היא יודעת מה היא אומרת, שולה אף פעם לא אומרת סתם. היא אמרה
שזה מבחן ושכדאי לי לעמוד בו, למענה ולמען הילדים, למען שלמות
המשפחה, הילדים, איך לא חשבתי על הילדים.
גררתי את עצמי אל המיני בר וכיליתי כל מה שהיה שם, החל מהמיני
וויסקי במחיר בקבוק שלם במסעדה יוקרתית, לחבילה של עשרה קשיו
בעשרים ושלושה דולר.
למחרת בבוקר נכנס שימי לחדר כשהוא מריח ונראה כאילו בילה שבוע
בבית זונות בטיחואנה, מבושם ומחויך.
אז דפקתי לו כדור בראש, כי מה שקורה בוגאס, נשאר בוגאס.