בכל 56 הקילו שלי, אין עוד מקום לכאב.
בכל 159 הסנטימטר שאני, לא נותר עוד מקום לדמעות.
75D השמאלי שלי, עם תפר כפול, ברזלים ותמיכה מקסימאלית, לא
יכול להכיל את ליבי.
אני, שנגזלה ממני ילדותי עוד לפני שזכיתי להשתמש בה.
אני, שנרצחה תמימותי עוד לפני שנהניתי ממנה.
אני, שויתרתי על בגרותי עוד בנעוריי.
אני, שצלקות על גופי מספרות על עברי.
אני, שצלקות על נפשי מאיימות על ההווה.
אני שעברתי את פרעה...
אני עם חגורה כחולה בקרב מגע.
אני שדקרתי את עצמי 5 פעמים ביום.
אני עם מכשיר שמחובר לי לבטן.
אני שהתנדבתי באגודה למלחמה בסרטן ואיבדתי.
אני שישנתי על ספסל ברחוב.
אני שנלחמתי בכולם ובכל-
אני שניצחתי.
לא יכולה לעמוד יותר.
לא יכולה לנשום.
לא יכולה להתמודד עם הכאב שחיררת בי.
לא יכולה לנשוא את עצמי מהמיטה לדלת ובטח שלא לעתיד.
לא יכולה להכיל את המטענים שלי ובטח לא את שלך.
לא יכולה להכיל את עצמי ובטח שלא אותך.
אני, החזקה
נשברת
ומקווה להיעלם.


(בגללך)

10.7.05

http://stage.co.il/Stories/497874