זה היה היום הראשון ללימודי בשנה ה-12.
מבחינה כה אירונית, יום זה היווה התחלה חדשה שבכלל לא הייתה
קשורה לבית הספר, אלא לעצמאות שלא ביקשתי.
שבע בבוקר, השעון המעורר מצלצל. הצלצול הרועם תמיד מזכיר לי את
הילדות שלי. את הצעקות שהגיעו בשגרה מדויקת, ואת עצמי, פוקחת
עיניים וקופאת במקום.
שבע ועשרה, הקרח מפשיר, אני מתנערת מחלומות אמש, זוכרת הכל.
את החלום על הגשם של המטבעות, בו אני יוצאת אל הגשם, אך כוח
המשיכה גדול מדי, ואני נדבקת לאספלט הקר. את החלום על המרפסת,
בו אני יושבת, בוהה באוויר, בצווארי ישנו חור גדול, מדמם,
בדיוק איפה שקנה הנשימה, ולפתע, ממולי נמצאת דמות, מתקרבת,
מחייכת, מחבקת אותי, שמה את ידה על גרוני ופתאום אני מרגישה כל
כך טוב.
אני זוכרת הכל, וחושבת על "rapid eye movement", שזו הסיבה
שכולנו זוכרים חלומות מאוד מסוימים, ועל העלם שסיפר לי על כך.
אני שונאת להיזכר בו, הוא השאיר בי טעם כה מר ותלותיות שאיני
מצליחה להפטר ממנה.

אני הולכת אל עבר המקלחת, שותפת את פניי בכיור. הן לא השאירו
אותו נקי.
המים נכנסים לי לעיניים, הריסים נהפכים לשחורים וארוכים, כמו
אצל הבנות ששמות מסקרה, אני כל כך אוהבת אותם ככה.
אין מוסיקה של בוקר שאמורה לנבוע מהרדיו, אבל לזה כבר התרגלתי.
זה היה כשאבא עוד גר איתנו ואת אמא עוד הייתי רואה פעם בכמה
חודשים. אבא היה מפעיל את הרדיו דבר ראשון על הבוקר, וככה
הייתי קמה, הולכת למקלחת, שותפת את פניי, והמים כמעט ולא נגעו
בעיניי. ובאוזניים נקלטו מנגינות מן הרדיו, ולפעמים אף צלצולי
טלפון, כי אמא הייתה מתקשרת.

אחרי שהתקלחתי, התלבשתי והסתרקתי קלות, פניתי למטבח. מבט חטוף
אל המקרר, ואז אל השעון, ואז חזרה אל המקרר, וההחלטה הכל-כך לא
גורלית האם לאכול או להגיע בזמן לבית-ספר. בדרך-כלל הייתי
בוחרת ללכת למרפסת ולעשן סיגריה, אך מאחר שזה היום הראשון
לבית-ספר, החלטתי לנסות להגיע בזמן. בחדרי, אני בוהה המראה,
חושבת על איך היה אילו הייתי גדלה בבית אחר, למשפחה אחרת, אולי
הייתי יותר מטופחת, יותר יפה, יותר מאושרת. אני נושמת לאט לאט,
כי אני יודעת שמעכשיו הזמן יתחיל לרוץ.

בבית הספר כולם נראים כרגיל, קצת יותר שזופים ושמחים בגלל
החופש שהיה וחלף לו. הם מחליפים חוויות, חיבוקים, נשיקות.
ואני, שמה מסכה ועושה כך גם כן.
כל המצב הזה גורם לי לחשוב שאולי כולם מזייפים, ולכולם יש
מטענים על הלב, שמכבידים ומכבידים, וכמעט מצמידים אותם
לאספלט.

שלוש ושבע עשרה דקות, עוד עשרים, עשר, שתי מדרגות, ואני ניצבת
מול הדלת.
כהרגלי, אני ראשית בודקת אם הדלת פתוחה או נעולה, ורק אחר-כך
מוציאה את המפתח.
אני עומדת במקום וצוחקת, מהיום אני צריכה לשנות הרגלים, הדלת
תמיד תהיה נעולה.
הבית ריק, אני מניחה את התיק על הרצפה ופוסעת לכיוון המטבח.
אין שום אוכל מוכן על הכיריים, וגם לא בתנור. אחותי תמיד הייתה
מכינה אוכל בשבילי. מין אינסטינקט אימהי שפותח אצלה כי לא
הייתה אמא אחרת. עתה, עלי לפתח את אותו אינסטינקט בעצמי. אחותי
השנייה תמיד הייתה על המחשב, הייתי נטרפת מן הרעשים של המקלדת.
אך עתה, הגעגוע אליהם כה גדול.
אין רדיו שממשיך לנגן עוד מהבוקר.
אין אמא, אין אבא, אין אחיות, אין עלם, אין כלום.
רק כיור מלוכלך, חדרים ריקים, ומטען כל כך ענק, שבשנייה אחת
מדביק אותי לאספלט.