החזקתי את הזכוכית חזק-חזק ביד, עד שהיא התחילה לחתוך אותי.
לחצתי עליה כל כך חזק שהרגשתי את הדם שלי מתחיל לנזול.
היא תמיד יודעת מה להגיד כדי לעצבן אותי, הפעם היא בחרה לשתוק,
וזה עצבן אותי לא פחות.
בשלב מסוים כבר כאבה לי כל כך היד ורצתי לשטוף אותה במים, רואה
איך הדם שלי מתערבב עם הזרם... טיפות-טיפות.

התיישבתי על המיטה, עם היד עטופה במגבת, וכתבתי לה מכתב, כמה
כואב לכתוב ככה. כשהלב הפצוע כותב בכאב עם יד פצועה.
כשחשבתי על זה הבנתי שהיא גרמה לי לשתוק, שהיא גרמה לי לסבול,
שעם הזמן היא גרמה לי לפצוע את עצמי.
היא נסעה רחוק רחוק, וציפתה שאני לא אפגע. אמרה שלום ונסעה.
אפילו לא אמרה להתראות, פשוט שלום.
זה בסדר, כי אני ידעתי שהיא לא תחזור, וידעתי שאני לא אשאר גם
אם היא תחזור, אז זה כבר לא שינה.
רוב המכתב כוסה בדמעות ובדם, ולא שלחתי אותו, פשוט הנחתי אותו
על המיטה, מסתכלת על הנייר המקומט, עם האותיות המסולסלות.
הוא נשאר שם על המיטה.

עברה שנה מאז, גדלתי. היא לא חזרה. ואני לא התכוונתי להשאר גם
אם תחזור. זכרתי המון דברים שהיא אמרה לי, זכרתי המון דברים
שהיא סיפרה לי. זכרתי גם את השקרים האלה, השקרים שכל כך שנאתי
ולמעשה היו רוב הקשר ביני לבינה. אולי כל מה שהיא, היה בעצם
שקר. אבל באמת לא רציתי להתעמק בשקרים שלה, זה כאב לי יותר מדי
אז, גם אחרי שנה... מדי פעם הייתי מוציאה את המכתב המקומט הזה,
עם הכתמים הקטנים של הדמעות ושל הדם, והדיו המרוחה.
מעניין אם היא חושבת עלי לפעמים, מעניין אם גם היא זוכרת את כל
השקרים, מעניין אם גם היא מתגעגעת אבל לא מסוגלת להשאר. ניסיתי
באותה תקופה להרחיק כאלה מחשבות ממני, כי המחשבות פגעו בי
לפעמים יותר ממה שהיא פגעה.
אני ידעתי שהיא זוכרת אותי, את כל מה שעשתה לי, אני ידעתי שהיא
זוכרת את כל הכאבים שהיא השאירה לי.
והיא השאירה אותי מאחורה, בעברה... חושבת, נזכרת, אבל מרחוק.
זה בסדר, הפצע על היד נרפא, גם הפצע בלב די נסגר...
מה שאף אחד לא מבין, זה שהצלקות נשארו.

(11.7.05)