זה התחיל בפחד תהומי של דיכאון מתקרב, סוף החיים שלי שכזה.
הלכנו את ההליכה הרגילה שלנו. זאת שמשתדלת ליישם בכל יום, כדי
לשמור על משהו שיתקרב לשגרה.
לקראת הסיבוב בשלט, איפה שמשנים כיוון לצד השני, זה התחיל
לחלחל בצעדים שהפכו לאיטיים ודי מהר זרקו אותי לסוף הטור.
הלכתי אחרונה, וכבר לא הפריע לי מכלום. שלא ניסיתי לצמצם
פערים. שזאת פעם ראשונה שאני אהיה זאת שנועלת את הדלת הלילה.
לא היה כלום בתוך ההסתכלות הזאת על הטבע, ועל הירוק בשחור
שמסביב. כי היה חושך. אבל כשמואר, ירוק פה, ואני יודעת את זה,
ובכל זאת, לא מצאתי שום תועלת בלראות את הירוק של היער.
איפה יכולתי להיות עכשיו? אולי ללכת, גם, רק בארץ אחרת? אבל
בכל ארץ יש לילה. שלוקח איתו את כל הצבעים.
אני רוצה למצוא את המילים שלי, לתאר את המקום שאני נמצאת בו.
אבל נדמה שאני גונבת רק דימויים מוכרים. של צבע, של חורים, של
להיבלע בתוך הכלום הזה.
אולי רק ההתנהלות שלי בתוך כל זה יכולה לרשום מחדש את הדיכאון.

אולי זה משהו טוב שנשאר, הרצון הזה, ליצור משהו שבא רק ממני,
ואולי אפשר להזדהות איתו, אבל אף אחד לא כתב אותו ככה, כמו
שאני, עכשיו.
אני שותה רק קפה, והרבה יותר מבדרך כלל. כדי להרגיש איזה טעם
בפה. לא יותר.
הקפה הקבוע שלא משתנה, כמעט בכלל. שתי סוכרזית, חצי סוכר, נטול
ורגיל יחד, מעורבב, לפי מידת הצורך בערנות, מים וסויה עד שהצבע
הרצוי מתקבל.

אני לא מאמין שויתרתי עלינו.

כמו שחתכתי מעצמי את כל השיער, ככה עכשיו הידיים.
רועדות ומאיימות בחוסר שליטה עצבית.
חוסר שליטה עצבית.. מול אדישות למראית עין, כנראה שכאן זה
נגמר.
הלוואי שהיה לי מזה. קצת.. שיכולתי כמוך לא להתקשר, לנעול את
הפרק של האצבעות.
לא ללחוץ על השם שלך.

אני לא רוצה להפסיק לכתוב.
אם אני כותבת, יש לי עוד הרגשה שמשהו יכול לצאת מהמקום הזה
שאני עומדת עליו.
מחר יהיה עייף מדי, ותשתנה העמידה. אולי אני אשב. אולי זה רע
לשבת.

הכול מגעיל אותי כרגע. אנשים.. המילים שלהם, המגע שלהם (מי
שעוד יכול לגעת),
אבל הכי מגעיל אותי זה הניסיון הזה להבין, או האמפטיה...
אל תבינו אותי. בשביל שאני אדע שלא כולם משכשכים את הרגליים
בערימות החרא של עצמם.
שרק אצלי זה ככה, ולא כי אני רוצה את הייחוד שלי פה, (לא
הפעם), אלא כי אני צריכה לדעת שזה יגמר, שיבוא לי כבר להתקלח,
ולבשם את עצמי, ושגם חרא מתכלה, בזמנו החופשי.
מתי הזמן הזה אמור להגיע?

כל שאר הדברים, שמגעילים אותי, אני לא יכולה לפרט.
מסיבת אפקט פיגמליון.
אני מאוימת מפני כמו שאי אפשר להיות מאוימים מפני אלוהים.

קשה לך, הא?
קשה לך להודות שקל לי יותר כי אני רק רוצה לזיין אותך.
וכי רק בגלל זה היו לי כוחות על לשמור עלינו.
ולתת לך את הכל,
ועכשיו את מסתובבת חופשייה בעולם, עם ההרגשה הזאת,
שכולם חייבים לך את הכול...
מה נראה לך? כולם כמוני?
כמה שאת מפונקת... כמה שאני אשמה בזה...

אף פעם לא מצאתי סיבה אמיתית לאהבה הזאת.
אף פעם אני לא אתייאש מלנסות, להמשיך ולחפש את אותו הדבר שמחק
לי את שאר האדם,
ונתן לי לחשוב כאילו שיש רק דרך אחת לחיות.
לא הייתי מתנגדת לתת לזה לקרות שוב, רק עם מישהי אחרת.
אולי זה יהיה הדדי.
אולי הדדיות כזאת היא לא מצב אפשרי,
אולי מצב כזה הוא לא אפשרי כשאת כבר לא בת 15.
אולי תתבגרי כבר.
אולי...
אולי לא.

איך בכוח ניסיתי את כל הטעמים.
בכל הדרכים, ובכל הצורות, עם תוספת, בלי תוספת, עם רוטב, בלי
רוטב,
עם כפית, עם מזלג, בידיים, כלום
עדיין.
מה נכנס, לא חשוב, כאילו הטעם כבר לא קיים בכלום.
חשבתי שאולי זה ברזל. אז בלעתי כדור וחיכיתי שהכול יסתדר.

אם לא היא, אז אף אחת. יותר טוב כלום, מכמעט.

יש לי טעם של בלון בפה.
איך אני אוכל לנשק אותך עכשיו עם כזה טעם?
את תחשבי שאני עסוקה בללעוס בלונים כל היום.
יש לך מסטיק?
כן. אני זאת שבדרך כלל מסתובבת עם מסטיקים, אבל עכשיו, שנייה
לפני שאת עוד תנשקי אותי, אני עם הטעם הזה...
אולי נחכה עם זה קצת... בכל זאת...