משה היה מאושפז במצב קשה, לא מבחינה פיזית, החלק הזה דווקא היה
בסדר גמור. הבן-אדם היה משוגע כמעט לחלוטין, מדוע כמעט
לחלוטין? כיוון שהיה היגיון בשיגעון שלו.
משה קם בכל בוקר בשעה 7:00 בדיוק, הוא פתח את המילון שהיה קבוע
ליד מיטתו ובחר מילה באופן אקראי - זאת הייתה המילה הראשונה,
ואז כאשר הוא היה שומע מישהו אומר משהו - זאת הייתה המילה
השנייה.
בכל פעם שמישהו היה אומר את המילה הראשונה שקרא ב-7 במילון,
הוא היה צועק בקול הכי חזק שלו את המילה השנייה שהוא שמע.
הבוקר המילון אמר "חיים". המילה הראשונה שהוא שמע ממישהו שעבר
במסדרון הייתה "לא".
האח המטפל נכנס לחדרו כאשר מאחוריו במסדרון עמד הפסיכיאטר שלו
שאמר לו בקול רשמי "צר לי להודיע לך אבל בן דודך גדי איננו עוד
בן החיים". משה צעק "לאאא" בקול עוצמתי במיוחד. האח והרופא היו
כמעט מאושרים - איזו התקדמות הוא הבין מה שאמרו לו והגיב תגובת
אבל טבעית, איזה יופי. "אתה הולך היום להלוויה" משה לא הגיב
יותר, גם לא שהעמיסו אותו על כסא גלגלים, שהועמס על רכב של בית
החולים, ששם פעמיו אל עבר איזה בין עלמין באיזה קיבוץ.

בבית העלמין לחילונים באיזה קיבוץ כבר הגיעה הגופה לחדר הטהרה,
לאחר שנעשו רוב ההלכות על פי הדת ע"י חברה קדישא במקום אחר. כל
מה שנשאר לינקל'ה שלמייזל לעשות הוא לחכות עד שהמשפחה והרב
יגיעו לתחילת ההלוויה. ינקל'ה היה נגד ההתנתקות, ולצורך כך
בתוך כיסו באחד משיפולי בגדו המוסתרים היה סרט כתום מצ'וקמק
למדי, שאותו הוא היה מוציא רק במקרים משמחים שבו הוא היה יוצא
מבית הקברות. ינקל'ה שמע בינתיים, בשביל להעביר את הזמן, איזה
רדיו של דוסים. לאחר מספר דקות הודיעו - "תא"ל גדי קוזלן שהיה
אחראי על הפינוי ברצועת עזה נהרג אמש מירי מחבלים על רכבו".
ינקל'ה הסתכל על התג שהוצמד לרגלה של הגופה שם היה כתוב גדי
קוזלן ומספר אישי. ינקל'ה הגיע לרגע של צלילות רוחנית וקיבל
הארה (ככל הנראה מידי שמיים). "ככה, הוא היה נגדנו אה", חשב
לעצמו וחיכך ידיו זו בזו. ינקל'ה לקח מפוח תחב אותו לישבנו של
גדי וניפח אותו מבפנים. ינקל'ה שתמיד חשב שאנשי הצבא הם נאדים
נפוחים עכשיו הפך אחד מהם לכזה - הלכה למעשה. ינקל'ה ציחקק
לעצמו בשקט. על גדי, יש לציין, זה לא עשה רושם.
נכנסה כמות גדולה של אוויר עד שינקל'ה שמע צעדים ליד הדלת.
לחדר הטהרה נכנס מישהו מהרבנות הצבאית. הוא כמובן הפסיק את
פעולת המחאה הפוליטית המוצדקת לפני שראו אותו וסיים את שלו ע"י
כך שהוא תקע חתיכת גומי בפי הטבעת של הגופה.
ינקל'ה חתם על נייר ויצא מהחדר. בתור חרדי הוא מיד הרגיש
רגשות אשם נוראים על מה שעשה, אבל עדיין חשב שזו אחת הבדיחות
היותר מוצלחות או יותר נכון היחידה שהוא יזם בחייו, והוא הוצף
בתחושת גאווה.

כשעירית הגיעה לכניסה לקיבוץ כבר כאבו לה הציצים. ברמת העיקרון
היו לה ציצים בסדר, אבל לפני חודשיים היא הגיע למסקנה שהם
נפולים אחרי שתי לידות והם נראים לא טוב, אז היא החליטה לקחת
אותם למקצה שיפוצים והגדלה. לפני שבועיים היא עברה ניתוח וזה
כבר הרגיש די בסדר עכשיו, אבל היא טרם קנתה חזייה גדולה מספיק
בשביל להכיל את כמות הסיליקון שהיא קנתה. אתמול בלילה מאוחר,
הודיעו לה שגדי אחיו הצעיר של בעלה רחמים נהרג, היא ידעה שעליה
ללכת ללוויה. לא הייתה לה כל ברירה - היא חייבת ללבוש חזייה,
אחרת זה לא יהיה מהוגן, אבל החזייה הייתה קטנה מדי ולוחצת ולכן
כאבו לה הציצים. האמת היא שלמרות האבל העמוק שהיא חשה והעצב
האדיר שעלה בה. היא רצתה באיזה שהוא מקום בתת המודע לראות את
התגובות לגבי הרכישה החדשה שלה. רחמים נסע מוקדם יותר ברכבו
בשביל לדאוג לכל מיני סידורי הלוויה. כאשר היא הגיעה עם רכבה
אל תוך אזור החניה - שם היו חיילים רבים - הם כבר הרימו את
ראשיהם אל כיוונה או יותר נכון אל החלק המרכזי העליון שלה,
בעיקר בשל השמלה השחורה והחשופה בעלת שתי הכותפות שנמשכו מעט,
מהמאמץ החדש שגברתם העמיסה עליהם.

אנשים החלו מתכנסים לאזור שבו הוכנה במה להספדים והיכן שעמד
משמר הכבוד, למשפחה ולמכובדים הוכנו ספסלים מיוחדים ליד הבמה.
משה נדחף ע"י האח המטפל שלו בכיסא גלגלים קרוב לצד המשפחה וישב
בלא ניע לצד אימו ששמה עליו את ידה. עירית התקרבה גם היא
למשפחה, ולמרות מבטים לא נחמדים שנשלחו אליה מצד בת דודתה
חדווה, רובם פשוט חיבקו אחד את השני ואותה והיו עצובים ביחד.
לאחר מעט זמן בני המשפחה והמכובדים שהגיעו התיישבו.

אלוף הפיקוד עלה לתת הספד "איך נפלו גיבורים וימותו כלי
מלחמה... גדי, גדי שלנו איך נפלת היית מפקד כה נפלא - גאוות
היחידה. אין כאן ולו אחד מפקודיך שלא הכרת בשמו הפרטי, כולם
העריכו אותך. איך לחמת איתי בגבורה אז על גבעה 89, איך סחבת
אותי על הכתף שלך כל הדרך לתאג"ד." אלוף הפיקוד עצר בשביל
להוסיף דרמטיות והמשיך "אין אדם טוב ממך, כולנו נר לרגליך,
תנחומי העמוקים והכנים למשפחה, תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים".
משה נעמד וצרח "לאאאא". אימא שלו נתנה לו חיבוק חזק וכל בני
המשפחה החלו מתייפחים מלבד רחמים האח הגדול. משה קיבל מספר
מבטי הערכה לאחר שנים שבני משפחתו לא שמעו אותו אומר מילה.
בעיקר בגלל שהמילון בבוקר לרוב מראה מילים שאף אחד מלבד מספר
קטן של פרופסורים - כאשר הם ברגעי התעלות בשירותים - לא
אומרים.

אחיו הקטן של גדי, יוסי עלה לתת הספד "גדי איך נפלת לנו ככה,
איך אבדת סתם, ובשביל מה עוד שבוע וכבר לא היינו שם יותר."
יוסי חדל בכה מעט והמשיך "בדיוק דיברנו על פתיחת חברה משותפת
כדי להרוויח קצת כסף מנדל"ן על חשבון המתנחלים שעוזבים",
מלמולים נשמעו בקהל אך השקט חזר די מהר. "אני לא יכול בלעדיך
לא יכול, איך הלכת איך אתה שנהנית כל כך מכל פרט..." התייפח
יוסי "אלוהים עדי הייתי נותן כל מה שיש לי ואת עצמי רק כדי
להחזיר אותך לחיים". משה שבינתיים התיישב נעמד וצעק "לאאאא"
אמו חיבקה אותו והוא התיישב.

אחיו הגדול של גדי, רחמים עלה לבמה "הוי גדי, תמיד היה הכול
צריך להיות בדרך שלך, הכול עשית בלא לחשוב קדימה. תמיד ידעת
לעשות חיים", צעקת ה"לאאאא" נשמעה שוב. רחמים שתק למשך דקה
ארוכה עד שהתחילו מלמולים אך נראה היה שרחמים התנתק מהקהל ובהה
בארון בכעס. "אבל למה?, למה היית חייב לזיין את אשתי, למה? לא
הספיקו לך כל הדברים שהיו לך, גם אותה היית צריך לקחת?" הקהל
רגש ונשמעו צעקות "כבוד המת", "תרד משם" "ותתבייש", הבן הגדול
של גדי קם וגם האבא הזקן וניסו למשוך את רחמים למטה. עירית ממש
קפצה ממקומה, בעודה קופצת, ענף של עץ שהיה ממוקם מעליה קרע לה
את אחת הכותפות, אבל היא הצליחה לאחוז את הקצה של שמלתה בידה.
רחמים המשיך "איך עשית לי את זה עירית - יא חתיכת זונה ועוד עם
אחי" צעק רחמים ומירר בבכי. אנשי התקשורת משלושת הערוצים
המרכזיים היו באקסטאזה, לוויה צבאית כזאת טובה הם לא ראו מזמן,
עירית עלתה לבמה בלי לשים לב לאנשים שמסביבה. היא צעקה על
רחמים "על מה אתה מדבר לא עשינו כלום" רחמים צעק "שקרנית -
ראיתי אותך עירומה איתו ביחד". עירית צווחה "אני שקרנית, אני?"
ובעודה אומרת אני בפעם השנייה החוותה עם שתי ידיה על עצמה, דבר
שגרם לה לשחרר את הכותפת שלה, הכותפת נפלה וחצי חזייה התגלתה
לקהל. החצי חזייה לא יכלה יותר לעמוד במתח, לא הפיזי של הציץ
הגדול, והאמת שגם לא במתח הדרמטי. הכותפת שלקחה חלק מהמשקל
התפרקה לחלוטין, והחזייה עשתה מין קול רך שנשמע כמו פוש
ונפתחה. שד אחד נפל החוצה אל מול הקהל, אל מול רחמים בעלה ואל
מול הצלמים של ערוץ אחד שתיים ועשר. רחמים פנה אל הארון וצרח
בחמת זעם "גם עכשיו, גם עכשיו אתה צוחק עליי מהקבר ומפשיט את
אשתי, חצוף, תמיד צפצפת על כולם. תמיד צפצפת." הילד של גדי
ואבא של רחמים הגיעו אליו וגררו אותו מן הבמה. הרס"ר שניהל את
הלוויה אמר בקול סמכותי "שקט שיהיה כאן" ואכן השתרר שקט מוחלט.
מוחלט מלבד קול אחד, הגומי שהיה נעוץ בישבנו של המנוח קפץ
החוצה מהחום שעלה בארון שהיה מונח בשמש, והאוויר שינקל'ה נפח
קודם החליט לצאת בקול צפצוף אדיר, ונשמע קול תקיעה הדומה לזה
של שופר חזק בכול בית העלמין. משמר הכבוד עבר מיד לדגל שק, חלק
מהחיילים קמו והצדיעו, הדתיים ומביני עניין אמרו "מה פתאום
שופר?". רק רחמים התיישב על הארץ ואמר זה הוא - הוא מצפצף
עליי, עלינו על כולנו - גם מהקבר. עירית ניגשה עליו תוך שהיא
מסתירה את גופה ואמרה " אבל אני לא הייתי איתו, לא הייתי איתו,
רחמים אתה חייב להאמין לי , אני בחיים..." משה צעק "לאאאא".