כשהייתי קטנה קטנה אהבתי מרשמלו. הייתי נוהגת לאכול אותו כאילו
היה מעדן הנועד למלכים. למעשה, המרשמלו לא הופיע בחיי כפריט
מזון בלבד. הוא היה הרבה יותר מזה. הוא היה הזרז לתחילת
הפסיכואנליזה שלי על החיים. אני זוכרת את עצמי יושבת, בפי
חתיכת מרשמלו ורדרדה (הורוד הכי טעים) ואז זה קרה! ההארה נחתה
עלי, הגיעה אלי. זה היה כל כך ברור שמפליא שלא עליתי על זה עד
עתה, שמפליא שאיש לא עלה על זה עד עתה. אנשים הם כמו מרשמלו!
זו הייתה התובנה הראשונה שלי. אנשים הם כמו מרשמלו - מגיעים
בגדלים שונים ובצבעים שונים, אבל תמיד מתחת לעטיפה מחכה משהו
מתוק, צריך רק להתאמץ כדי לקלף את העטיפה החיצונית. אני חושבת
שזו מחשבה די מתוחכמת לילדה בבית ספר יסודי. היא הפתיעה גם
אותי, שכן מעולם לא תיארתי לעצמי שיש לי עתיד בתור אריסטו הבא
או יורשו, אבל מעתה והלאה, בעקבות מחשבה זו - התובנות החלו
להתגלגל במהירות מדהימה.
כשהייתי קטנה גדולה עדיין אהבתי מרשמלו. הייתי נוהגת לאכול
אותו בכמויות מדודות, מודעת לקלוריות המדויקות שמכילה כל חתיכת
מרשמלו אחת תמימה למראה. הן לא יכלו לעבוד עלי, אני ידעתי שכל
אחת מהן היא בעצם פצצת קלוריות (מתוקה אך מתקתקת), אבל הפיתוי
היה גדול מדי וההתמכרות עמוקה מדי. הייתי נוהגת לכרסם אותן
לפני הבגרויות, מקווה שהן יעניקו לי את השלווה הנפשית הנחוצה
במקרים כאלו. הייתי מכרסמת אותן ברגעי הדיכאון שלי (ואלוקים
יודע שלבני טיפש-עשרה יש הרבה כאלו, בכמות מסחרית ממש). הייתי
מכרסמת אותן כשהייתי צריכה מפלט מהמרירות הבלתי נסבלת של
היקום, של החיים. ואז, יום אחד ההארה הבזיקה במוחי, חדרה
לתוכי! זה היה כל כך ברור שמפליא שלא עליתי על זה עד עתה,
שמפליא שאיש לא עלה על זה עד עתה. העולם הוא כמו מרשמלו! זו
הייתה התובנה השניה שלי. העולם הוא כמו מרשמלו - גם בו אנחנו
נדרשים לשלם מחיר מופקע עבור דבר שבדיעבד מזיק לנו. בעקבות
מחשבה זו התחילה התנזרותי ממרשמלו, שכן מטיף דגול לא רק ממלמל
משפטים וציטטות ראויות לשמן, אלא אף פועל לפיהן.
כשהייתי גדולה קטנה עדיין חיבבתי מרשמלו, אך לא עשיתי דבר
בנידון. אז היה עידן חיפוש המחזר הפוטנציאלי, הנסיך האידיאלי -
ונסיכים רבים לא שמעו על תובנת המרשמלו הראשונית שלי (חיצוניות
לא שווה לפנימיות, וזוהי משוואה תמידית). לפעמים מתוך יצר
מזוכיסטי גרידא הייתי קונה שקית מרשמלו ומניחה אותה מולי.
הייתי בוהה בה, לפעמים מלטפת אותה ליטוף ידידותי. היא הייתה
שולחת לעברי מבט המשתתף בצערי. היא הבינה שהגיע הזמן לעבור
לדור הבא, או לפחות לחכות עד שיהיה לי סיכוי ליצור אותו.
והייתי לוקחת אותה איתי, נושאת אותה לצידי למקרי  חירום של רעב
ו/או דכדוך. ואז, בל"ג בעומר אחד ההארה מצאה את מקומה במוחי,
עלתה בדעתי! זה היה כל כך ברור שמפליא שלא עליתי על זה עד עתה
(ואולי עוד יותר מפליא שזה קרה רק עתה, בהתחשב בכמות הקומזיצים
להם הלכתי עוד בעברי כקטנה גדולה), שאיש לא עלה על זה עד עתה.
האנושות היא כמו מרשמלו! זו הייתה התובנה השלישית שלי. האנושות
היא כמו מרשמלו - לכן ככל שנשרוף אותה יותר (או לחילופין נתעלל
בה בעינויים אחרים שלא יעלו על הדעת) - כך תשתפר. כמו פניקס
היא תעלה מתוך הלהבות. כמו מרשמלו היא אולי תשנה צורה, תאבד
מגמישותה לרגע, אבל התוצאה הסופית תהיה עוד יותר טובה מאשר אי
פעם דמיינו! בעקבות מחשבה זו השכלתי להשלים עם כל הצרות שעלו
בחכתי (כמותן הייתה מפליאה בייחוד בהתחשב בעובדה שאני לא הייתי
דייגת מנוסה במיוחד). הבלגתי על הכל רק מתוך ידיעה שאחרי הכל -
מחר הוא יום חדש (ובאנגלית זה אכן נשמע טוב יותר).
כשהייתי גדולה גדולה תיעבתי מרשמלו. הוא הזכיר לי את הילדות
שהייתה ואיננה. את הדברים שיכולתי לאכול כשבריאותי עדיין לא
חמקה ממני. אומנם הייתי קונה אותו לנכדיי (יש דברים שנשארים
במשפחה) אבל הייתי מסתירה את השקיות במעמקי הארון, כמו מנסה
להחביא אותן מתודעתי, מידיעתי. מנסה להעמיד פנים שהן לא שם.
ידעתי שאם אתפתה להן המעט מבריאותי שעוד נותר לי ייעלם, אך
בשלב מסוים זה לא שינה לי דבר. כשמגיעים לנקודה כלשהי בחיים
הדומים למרשמלו אחרי שפגשת אנשים רבים הדומים למרשמלו ולמדת
מעט על האנושות הדומה למרשמלו, אתה כבר לא רוצה הרבה, רק לנוח.
רק לשכוח את המרשמלו שמקיף אותך. ואז, בדיוק באותו רגע, ההארה
בצבצה בלבי, טפחה על גבי (כדי להסב את תשומת לבי לנוכחותה,
כאילו שיכולתי שלא לשים לב). זה היה כל כך ברור שמפליא שלא
עליתי על זה עד עתה, שאיש לא עלה על זה עד עתה. המוות הוא כמו
מרשמלו! זו הייתה התובנה האחרונה שלי. המוות הוא כמו מרשמלו -
אתה רוצה אותו כל כך, חולם עליו, מדמיין כיצד תחוש את טעמו
כנגד שפתיך, אבל בסופו של דבר כשהוא מגיע אתה רואה שהכל בעצם
היה מהומה רבה על שום דבר - רק סוכר וצבעי מאכל. מתוק מדי.
נדוש מדי. הזיה קולינרית.
אז פתחתי חבילת מרשמלו אחת, צליל הקריעה של העטיפה נשמע
באוזניי כמו יצירה מוסיקלית משובחת. הצבעים הבוהקים של חתיכות
המרשמלו נראו בעיני כמו יצירת אומנות של צייר מפורסם. לקחתי
חתיכת מרשמלו ורודה (כי הורוד הכי טעים) והכנסתי אותה לפי.
מממממממממממ.....טעם גן עדן. ואם כבר מתים (מקלוריות,
כולסטרול, התקף לב או סתם תובנות מיותרות), אז לפחות שיהיה גן
עדן.



יום שישי י"ז אב תש"ס