האמת, כבר כמעט חודש שאני מרגישה ככה (מצטערת שלא סיפרתי לך
לפני).
בהתחלה לא הייתי בטוחה מה ההרגשה הזו שמקננת בתוכי, אך ככל
שעבר הזמן התוודעתי לנורא מכל (ולא האמנתי שזה בא ממני).

אהובי, אני לא יודעת לאן הקשר שלנו הולך.
אני כבר לא מרגישה אותו הדבר (אני מפחדת).
אני כבר לא מרגישה פרפרים לפני הפגישה שלנו, כבר לא נמרח עלי
חיוך דבילי בכל פעם שאנחנו מדברים בטלפון.
והצמרמורות... הו, הצמרמורות האלו חסרות לי (איך אני יכולה
להשיב אותן אלי?).

אבל אני אוהבת אותך! (תמיד אוהב אותך)
אתה חלק ממני (אתה יודע זאת).
אתה יודע שלעולם לא ניפרד, שאנחנו תמיד יחד.
בכל זאת, נפשות תאומות זה דבר נדיר.

נכון שדיברנו על לעבור לגור יחד, על חתונה ואפילו על הילדים
שלנו (כמה אני אוהבת שאתה מניח את ידך החמה על בטני ואומר
שבעתיד עוד יהיה לי משהו בבטן).
אבל אולי מיהרנו קצת, שנינו עדיין לא מוכנים לזה.

כשלא יכולתי יותר לעצור את עצמי דיברתי אתך.
אני יודעת שזה קשה, אני יודעת שזה כואב (לשנינו, הרי אנחנו יחד
בכל).
היה לי כל כך קשה להגיד את המילים שניסו לצאת החוצה.
אני יודעת שפגעתי בך, פגעתי גם בעצמי (הדבר האחרון שאעשה זה
לפגוע בך, הבטחתי!)

ראית שלא הייתי רגועה בשישי בלילה, הרגשת שהיה לי קשה להירדם,
שלא מצאתי מנוח (סליחה אם הפרעתי לך לישון).
בשבת כשישבנו בסלון פתאום התביישתי ממך.
התביישתי ממי שאני איתו כבר יותר מחצי שנה,
מאותו אדם שמכיר כל מילימטר בגופי בעיניים עצומות.

כשהקפצתי אותך הביתה, פתאום הרגשתי לא נעים להיות אצלך בבית
(מקבלים אותי כמו משפחה, ובכל זאת).
בדרך ראית שאני נאבקת בדמעות (כשאתה שומע אותי ככה אין צורך
לשאול אם אני בסדר, אני לא).
וכשנכנסת לבנין ואני התיישבתי מול ההגה, לא הצלחתי עוד לשלוט
בפרץ הבכי (עכשיו אני מבינה את המושג בכי תמרורים).


בערב נפגשנו, רציתי לדבר אתך, לשפוך בפניך את לבי הדואב
(אלוהים! כמה שזה היה קשה).
קיבלת את זה טוב יותר משציפיתי (תמיד רצוי לקוות לגרוע מכל).
בכינו יחד, די בהיסטריה יש לומר.
לא נפרדתי ממך, רק ביקשתי פסק זמן כדי לחשוב (פסק זמן? איך?
אני שלא יכולה לעבור יום מבלי לדבר אתך איך לקחתי פסק זמן?!)
אני רוצה לתקן את הקשר שלנו, לשפר את היחסים בינינו (הם
מצוינים, אז מה אני בעצם מנסה להגיד?)

אני לא רוצה שזה ייגמר, אבל כל עוד אני לא שלמה עם עצמי אני
מעדיפה לחכות (לא למהר לצאת לטיול אחרת אני אהרוס אותו
לשנינו).
אנחנו יודעים שאם זה יקרה, אם יתפצלו דרכינו (הלוואי שהחיים
היו קלים יותר!)
נוכל להתמודד עם זה, יחד!
נוכל להסתדר, ותמיד תמיד נישאר קרובים (במרחק אוטובוס אחד).
לא נאבד זו את זה, רק ההגדרה תיעלם.

חשוב לי (מאוד!) שתדע שאני אוהבת אותך!
אני תמיד אוהב אותך, אתה הפכת אותי למי שאני.
אני חייבת לך כל כך הרבה תודות, אני לא מצטערת על כלום (אולי
רק על הפעמים הבודדות שפגענו זה בזו).
אתה לימדת אותי להשלים עם העבר שלי, לימדת אותי הרבה דברים גם
לגבי עצמי (קצת מוזר, לא?)
ואני לימדתי אותך (אני יודעת).

אני לעולם לא אפרד ממך, אהובי.
אתה כל מה שאי פעם רציתי, יש בך קצת מהכל, אתה מושלם בשבילי.

אך בינתיים, השבוע, אצטרך קצת לחשוב.
ואני צריכה את העזרה שלך.
אני רוצה להיות שלמה עם עצמי,
אתה לימדת אותי את זה!