לפעמים אני מרגיש יותר מדי,
אני לא יודע למה זה, אולי פחד להיות לבד,
או אולי דווקא הפחד לא לדעת לאהוב.
שגורם לי להתאהב נורא מהר.
קחו לדוגמא את האקסית, בתקופה כזו קצרה,
הרגשתי שהיא הכל בשבילי...
בתכלס, סתם הייתי עיוור ומסונוור, כי הייתי כלום בשבילה.
ואתם מבינים את האבסורד, אני, רז לבב!
בן 19, נושק ל-20, שכל חייו רק נאמר עליו:
איזה יפיוף, "אתה תשיג את כל מי שאתה רוצה", איזה זיין, כמה
בנות יש לו, בנים מקנאים בי.
ופתאום, הנה...
אז "שלום, אני רז לבב, אמנם בן 19, אבל רחוק מלהיות זיין, למען
האמת שכבתי עם שתי בנות, שאחת מהן אפילו הייתה די טעות,
ווואלה, זה לא מה שאני מחפש גם. תקראו לי הומו, אוכל בתחת או
מה שאתם רוצים, אבל אני מחפש אהבה..."
לכל החברים שלי הייתה אחת כזו, לאחד מהם אפילו פעמיים.
אבל אני, רז המהולל, עד שסוף סוף עשיתי משהו והשגתי את נערת
חלומותיי, ומתאהב בה, זוכה לגלות שהיא מזויפת ובסוף רק שוברת
לי את הלב. אז כן, זה משאיר חסך באהבה.
ויכול מאד להיות שאני גם דורש המון ממערכות היחסים שלי, אבל
בגלל זה אני עדיין כל יום בתהליך למידה.
אז עד שאני שוב מוצא את עצמי מסתכל על מישהי, חכמה, יפיפיה,
ופשוט חמודה, אז גם זה בא עם החבר.
ופעם הרי זה היה כל הכיף, הרי מה יותר כיף מלהפריד בין זוג,
אבל פתאום, עד שהם מסיימים את הקשר, ועד כמה שאני הייתי רוצה
להחמיא לעצמי, אבל ממש לא בגללי, אני מרגיש רק רע. פתאום אני
שומע את הילדה עם החיוך הכי מדהים שהכרתי, חיוך שמאיר את החדר
הכי חשוך, בוכה ומבואסת, ומעלימה את החיוך בין דמעות לעצב, וכל
מה שעובר בראש המעוות שלי זה מה יהיה איתי? ומתי אני אוכל
להכנס לתמונה... אז מה הולך איתי, מה דפוק בי? מה, אני כזה
אנוכי? כנראה שכן.
אני לא חושב שזה בא ככה סתם פתאום, זה התחיל בגללם, בגלל
ה"חברים" היקרים שלי, חבריי הכביכול ילדות שלי. ביום שבו
גיליתי שהם לכלכו מאחורי גבי ואמרו כמה הם שונאים אותי, עולמי
השתנה. מצד אחד איבדתי את היכולת לבטוח ולהאמין בקלות בבני
אדם, ומצד שני פתאום נפער בור בלב שלי, שזקוק לאהבה.
ועצרתם בעצם פעם וניסיתם לחשוב מה זאת אהבה? אבל באמת לעצור,
להפסיק הכל, לנתק כל מחשבה שולית, ולחשוב חד וחזק, מה זאת
אהבה?
מבחינתי זה לנשום עמוק ולדמיין שאני מריח את הריח שלה, זה
לחייך חיוך מטומטם כשעוצמים את העיניים ורואים את התמונה שלה
רצה בראש, זה לזכור כל פרט ופרט בגוף שלה, לרצות לנשק את כולה,
מהרגל ה"יבשה" שלה, עד נקודות החן על היד שלה, זה למצוא את
עצמך מוקסם מהדברים הטיפשיים שהיא עושה, זה לשבת ולהסתכל על
ההצגה הכי טובה בעיר, עליה, בזמן שהיא ישנה, או סתם רואה
טלויזיה, זה הצביטה הזאת בלב, בכל פעם שהיא מדברת עם עוד ידיד
שלה, זה שהלב מתחיל לדפוק כשהיא ממש לידך, והראש לא במקום
כשהיא לא איתך, והכי חשוב שהלב מתחיל לכאוב כשהיא פשוט עצובה.
אני הייתי עם הרבה בנות בחיים שלי (הייתי, לא שכבתי, כן?)
והכרתי אינספור נשים, אבל הרגשתי ככה פעמיים בחיים, והפעם הבאה
עוד לא בדיוק הגיעה, ולא בטוח שגם תגיע, אבל היא בדרך הנכונה,
וזה בדיוק הפחד הגדול שלי, עדיין קיימת צלקת מהפעם הקודמת,
ונורא פוחד להפגע, ויכול להיות שזה מאפיל על שיקול הדעת שלי,
כי אני קצת לוחץ אותה. אבל איך אפשר לוותר ולא ללחוץ כשאתה
מרגיש, שאם כן תלחץ וכן יקרה משהו, אז תוכל להרגיש סוף סוף את
אותה ההרגשה, כי פוטנציאל יש. מה שאני בטוח יודע זה שזו תקופה
נורא קשה, ושבאמת יש הרבה חרא בחיים שלי עכשיו, ושכרגע היא
פשוט האור בקצה המנהרה. בכל אופן אני מחכה, אין מה להפסיד,
אולי בסוף אפילו אזכה לראות אותה.