הרוח הקרירה ליטפה את הפנים שלה ואני הבטתי בה מכווצת אותם
בהנאה, היה לי חם, ולא הרגשתי את הרוח, אולי דווקא משום
שהתאמצתי כל-כך לעשות זאת.
היא עמדה על-ידו, הם אחזו ידים, מביטים לכוונים שונים, לא אחד
על השני, לא עלי. הוא הביט קדימה, אל תוך האופק, עיניו מרוכזות
ומאומצות, והשמים לפניו כחולים ואין-סופיים, על מה הוא מביט?
תהיתי, ונרעדתי. היא הביטה סביב, בפני האנשים, מחפשת אחר
מבטיהם, בתקווה שיהיו מכוונים לידיהם השלובות, היא לא הביטה
עלי, ופספסה את העיניים שלי, שסירבו להינתק מן האצבעות הסבוכות
והארוכות של שני הנגנים היפיפיים הללו.
כשישבנו שלשום תחת עץ האורן הגדול ודיברנו, העיניים שלו נצנצו
לעומתי כמו שני פנסים בוהקים, אבל הוא לא אמר מילה שהייתה
יכולה לרמוז לי שאותי הוא רוצה, היא כל-כך ריקה, איך הוא לא
רואה זאת? כשדיברנו, הוא הופתע ממה שאמרתי, הוא הופתע ממי
שאני, זה היה נעים לי, למה הוא מתפשר עליה? היא כל-כך יפה,
כל-כך ריקה וכל-כך יפה. ואולי אני טועה, ובאותה מידה עיניה
יכולות לחפש עכשיו מבט ידידותי, אולי הכל גועש לה בפנים,
ואצבעותיו פשוט לא מספיקות; היא מלטפת אותן עכשיו, עיניהם עוד
פרודות, לאט לאט, בתנועות רכות ואיטיות, האופק שנשקף מעיניו
נמוג והוא מסובב את ראשו לכיוונה, חיוך נמתח על שפתיו.
"הוא כל-כך יפה, נכון?" היא שאלה אותי קודם, בשירותים הטחובים,
כשעמדנו מול המראה הישנה והסדוקה שהייתה מכוסה בשיכבת אבק דקה
וטשטשה את תווי פנינו שנשקפו בה. היא כל כך יפה, מלאכית, ואני
עמדתי שם על-ידה, שמחה על האבק שהסתיר את פני הרגילות, את
התווים  החדים הכהים, את העיניים העצובות, שעמעמם את שפתיה
הזזות " כל-כך מקסים" היא אומרת, "כן" אני מפטירה בשקט,
"מקסים".