בעיניים דומעות פסע לו לאט, צעדיו הכבדים כמו הכו את האספלט.
הרחוב היה צר, חשוך, טחוב.
הוא לא חשב על כלום ולא רצה לחשוב. הוא רצה להעלם, לבו פעם,
ופעם בחוזקה, אבל הוא הרגיש מת. מה שהיה, לא יחזור לעולם
והשקט... השקט...


ל' לא ידע לאן פניו מועדות והדבר לא הזיז לו. מה שהוא ידע זה
שהוא לבד, והעולם דחה אותו. וגם זה לא עשה לו רע... מה ששבר
אותו היה הדבר הזה, הדבר הנורא הזה, הוא לא רצה להזכר.
ידיו שמוטות וראשו נפול, חולצתו חצי ו...
והכל רע.
העשן מהסמטאות המצחינות אפף אותו, חיבק אותו, והוא לא ידע, הוא
רק ידע שזה נגמר וכלום לא נשאר והיא...
היא הייתה הכל ועכשיו היא כלום, הכל נשבר.
ל' רצה לשכוח והוא לא הצליח, הכל הסריח והדירה נשארה כמו
שהייתה והיא עדיין...
ל' הרגיש שכובעו נשמט מראשו, הוא הביט ולא הביט, הוא שינה את
מסלולו, פנה לסמטה השלישית אחרי הכובע, אולי המרדף יסיח את
דעתו.
ל' הרגיש שהתאורה משתנה, את הפנסים החליפו העששיות הבודדות על
אדני החלון והוא לא שינה את מסלולו, הוא רדף באיטיות, ימצא לא
ימצא, אחרי הכובע.
הוא עקב והגיע והכובע עמד לו שם, בקצה, ליד הקיר.
ל' התכופף, הושיט ידו... רגל עפה לכיוון ראשו ו...


ליד השלולית האדומה בעיניים עצומות וללא פעימות שוכב לו זה
שבשבילו הכל עבר, הכל נשכח, אין דבר... הוא לא יזכור יותר,
והאושר חזר... אבל עדיין, היא שוכבת בדירה ללא רוח חיים.