אתה, אתה אהבת להשתכר, לאבד את עצמך או בעצם להיות עצמך.
כשהיית שיכור היית נפלא. אתה אהבת את ההרגשה, את היכולת לעשות
כל מה שאתה רוצה בלי להרגיש לא נעים עם זה ובלי שישפטו אותך.
בבוקר אחרי היית מתעורר עם כאב ראש קל והמחשבה הראשונה שעלתה
לך לראש הייתה: 'אוי מה עשיתי' אבל מיד אחר כך חייכת, היית
מרוצה ולא היה אכפת לך, כי "לא היית אתה אתמול בלילה, זה היה
מישהו אחר".
לפני שנתיים כשפגשתי אותך בפעם הראשונה הייתה זו אני שניגשה
אליך. זה היה במסיבה של פיני. פשוט נראית לי כזה אבוד, כל כך
לא שייך. ניגשתי אליך ושאלתי אותך איך קוראים לך, ומה הקשר שלך
לפיני. אמרת שקוראים לך מיקי ושאתה חבר של פיני מהעבודה. היית
סגור, לא ניסית לפתח את השיחה למרות שראיתי בעיניים שלך שאתה
מאד רוצה. היה לך מבט מאוכזב, מאוכזב מעצמך, השפתיים שלך זזו,
כאילו נאבקות בך שתדבר, שתגיב, עד שבסוף עצמת עיניים לשבריר
שנייה והסטת את המבט שלך ממני. המבט שלך נתקל בבר ואמרת "אני
הולך לשתות משהו". אמרת את זה לאוויר ולא ממש אלי אבל עניתי
בכל זאת: "טוב, תהנה". באותו רגע נראית לי די יבש ומשעמם.
חזרתי לחברים שלי, אבל המשכתי להסתכל עליך.
אתה ניגשת לבר והזמנת לשתות. תמיד היית מתחיל עם בירה ואח"כ
היית עובר לוויסקי, וודקה, טקילה ועוד... ראיתי אותך הולך
וחוזר לבר כמה פעמים. המסיבה הייתה די צולעת ואני כבר מאד
השתעממתי. לפתע ניגש אלי בחור עם ברק בעיניים ושאל בחיוך ובקול
די מצחיק "תגידי, אני יכול לנחש איך קוראים לך?" הקול והעמידה
הלא כל כך יציבה של אותו בחור די שעשעו אותי. "נו תנחש",
אמרתי. "קוראים לך... צילי." "לא", צחקתי, "איך הגעת לצילי???"
"לא יודע", אמרת, "אבל לי קוראים מיקי." "כן, אמרת לי כבר",
אמרתי, מתחילה להבין מה קורה. "נכון, נכון, נכון, נ-כ-ו-ן!!!"
אמרת. זה היה כאילו אתה בן אדם אחר לגמרי, כאילו זה לא אותו
מיקי שניסיתי לדבר אתו קודם. כל בן אדם ששותה, משתחרר, מתחיל
לעשות שטויות או להתנהג מוזר, אבל הוא נשאר אותו אדם. אצלך זה
היה שונה. השינוי שחל בך לא היה רק מפיכח לשיכור, זה היה כאילו
פתאום יש לך אישיות אחרת לגמרי - חמה, פתוחה, מצחיקה, מעניינת
ואפילו רצינית כשצריך. הזמנת אותי לרקוד, אח"כ סיפרת לי
סיפורים ממש מצחיקים, החמאת לי על השיער ואמרת שאני יפה כמו
השעות המאוחרות של הלילה.
מאד נהניתי באותו לילה, לבלות אתך, אבל הייתה לי הרגשה שזה
בעצם לא היית אתה.

עכשיו אני יודעת שזה כן היית אתה ושהבחור שהתקשר אלי למחרת
בצהרים ודיבר איתי במשפטים קצרים ובשתיקות - לא היה אתה. הייתי
מאד מבולבלת כי מיקי של הלילה שלפני היה כיף ומקסים ואפילו
רומנטי בדרכו המשעשעת, והמיקי השני היה ההפך הגמור מכל זה. אתה
גם ידעת את זה ולכן הזמנת אותי לצאת אתך יום למחרת ל"הפי בר".
נפגשנו. התיישבנו ליד הבר ואתה הזמנת בירה. ההתחלה הייתה חלשה,
ניסית להצחיק אותי, אח"כ סיפרת לי קצת על עצמך וזה דווקא היה
מעניין, אבל בתור ראיון עבודה, לא בתור דייט. אני גם סיפרתי לך
על עצמי. ואז זה נתקע. שתינו, שתקנו, אתה הסתכלת עלי במבט של
'תגידי לי מה לעשות עכשיו', ואני חשבתי לעצמי 'מה לעזאזל אני
עושה פה'. פתאום שאלת בחצי מבוכה חצי חיוך "אני מקווה שלא
הבכתי אותך שלשום בלילה במסיבה." לא, הוא לא הביך אותי בכלל,
חשבתי לעצמי. "לא", אמרתי לך, "אבל אתה בכלל זוכר משהו?" "כן,
אני תמיד זוכר הכל." לא ייחסתי חשיבות כל כך לזה שאמרת 'תמיד'.
נראית מרוצה כאילו זו התשובה שרצית לשמוע. הזמנת לך שני שוטים
של טקילה, אח"כ עוד כוס וודקה ועוד בירה. לא עבר הרבה זמן
וחזרת להיות עצמך, תפסת לי את היד, כרעת על ברך אחת ואמרת "אני
חושב ש... אני הולך לשירותים עכשיו!" צחקתי בטיפשות. כשחזרת
רקדנו כמו מטורפים, נתת לי להוביל, המצאת תנועות ריקוד חדשות
ומצחיקות. אח"כ חזרנו לבר ודיברנו על הכל עד הבוקר ואז אמרת לי
שאני מטורפת ושאני צריכה להפסיק לשתות כל כך הרבה וחייכת,
חייכתי חזרה. היה לך בעיניים אותו ברק כמו במסיבה, השיער שלך
היה פרוע ונראית כזה מתוק. התקרבת אלי ונתת לי נשיקה על הלחי.
אמרת שנדבר ונפרדנו. הגעתי הביתה ולא הצלחתי להירדם. חשבתי
עליך ועל כמה שאתה חמוד, כמעט שכחתי שאתה צריך לשתות בשביל זה.
אתה סיפרת לי שאחרי שנפרדנו באותו לילה לא הפסקת לחייך חיוך
מטופש והתקשרת לכל מיני חברים שלך, אפילו שהיה חמש וחצי בבוקר,
וסיפרת להם שאתה מאושר ושאתה מאוהב. וסיפרת לי גם שבדרך לבית
שלך קטפת פרחים והשלכת את עלי הכותרת שלהם לפנים, הגעת הביתה,
הדבקת נשיקה מצלצלת לכרית, אמרת לילה טוב לשמיכה ונרדמת.
בערב כשקמת, זכרת הכל.

התחלנו לצאת קבוע. יצאנו לברים, למסיבות, לחתונות, בעצם לכל
מקום שהיה בו אלכוהול. לפעמים היית מגיע לפגישה אחרי שכבר שתית
בבית כמה כוסות. הבנתי למה אמרת ש'תמיד אתה זוכר הכל'. הסתבר
שזה לא היה חדש לך. סיפרת לי שמהיום שגילית את ההשפעה שיש
לאלכוהול עליך כמעט בכל מסיבה או אירוע היית משתכר ותמיד בבוקר
למחרת היית מתעורר, זוכר הכל, שואל את עצמך 'אוי מה עשיתי'
ומיד אח"כ מחייך.
הרגשתי כאילו אני יוצאת עם איזה גיבור-על שביום יום הוא אדם
פשוט וכשקורה משהו והוא צריך להציל את העולם הוא לובש את
החליפה שלו ועף להציל את העולם. רק שאתה במקום ללבוש חליפה
היית שותה והמטרה שלך לא הייתה להציל את העולם אלא המטרה שלך
הייתה אני.
הצלחת, התאהבתי בך, אהבתי את השיכור שבך, כבר לא ראיתי אותך
כשאתה לא שיכור, אפילו כשדיברנו בטלפון היית שותה לפני זה או
שהיית שותה תוך כדי. היינו מאוהבים לגמרי. אתה היית נוהג לצעוק
שאתה אוהב אותי כשאתה עומד על הכסא הכי גבוה באזור וכוס ריקה
הפוכה לך על הראש.
התראינו כל יום, בילינו הרבה, הלכנו לקניות ואתה שתית לפני זה,
ירדנו לים ושתית, היינו הולכים לסרט אחרי שתדלקת את עצמך,
שכבנו, כמובן אחרי כמה בירות, לפעמים היית שותה תוך כדי.
באחד הימים כשטיילנו בחוף הים ואתה בעטת בגלים אמרת לי שכשאתה
לא אתי הזמן שלך עומד מלכת ורק כשאנחנו נפגשים שוב הזמן שלך
ממשיך לרוץ. שאלתי אותך אם זה קורה כשאתה נפגש אתי או כשאתה
שותה. חייכת, גירדת בשיער והתחמקת מתשובה.
זאת הייתה תקופה ארוכה ומאושרת לשנינו ורציתי שנעבור לגור
ביחד.

אמרת שאנחנו לא יכולים לעשות את זה כי אתה לא יכול להיות שיכור
כל הזמן. אמרתי לך שאני לא צריכה שתשתה כל הזמן, שאני יכולה
להסתדר ולאהוב אותך גם כשאתה לא שיכור. "לא!" אמרת, "כשאני לא
שיכור זה לא אני. אני חי באמת רק אחרי שאני שותה. את פשוט לא
תאהבי אותי כשאני לא יהיה שיכור". אבל לא ויתרתי. "אני אוהבת
אותך ואתה אוהב אותי, האהבה שלנו חזקה מספיק כדי שזה יצליח
והגיע הזמן שאני אכיר מי אתה באמת ולא מי אתה כשאתה שיכור".
בסוף הסכמת (לא הייתה לך כל כך ברירה). אבל על דבר אחד התעקשת
- שזה לא אתה כשאתה לא שותה.
אני טעיתי. זה לא הצליח. כל עוד שתית, הכל היה נהדר כמו תמיד.
אבל כשלא היית שתוי זה היה סיוט, לא הבנתי מי זה הבחור שיושב
לידי בספה, היית משעמם, עצבני, לפעמים היית עוקצני, כמעט לא
דיברת אתי ולא הייתה לך סבלנות להקשיב לי בכלל. זה היה מצב
בלתי נסבל. הרגשתי שאני לא מכירה אותך יותר ולא יכולתי להמשיך
עם זה. רציתי להיפרד.
נבהלת, אני לא יודעת אם היית שתוי באותו רגע או לא, לשנינו היו
דמעות בעיניים. אמרת שאנחנו יכולים לעשות שזה יצליח ושאתה פשוט
תדאג להיות שיכור כל הזמן. בהתחלה זה נראה לי לא הגיוני -
יחסים מטורפים, אבל לאט לאט הבנתי שזה אפשרי ושבעצם זה כמו
למשל בחור היפר-אקטיבי שצריך לדאוג לקחת כל הזמן רטלין.
זה הצליח. אתה היית עצמך כל הזמן ודאגת שזה יישאר ככה והיינו
כמו כל זוג אחר שגר ביחד. היינו מאושרים ומאוהבים. לפעמים עשית
דברים מטורפים לגמרי שלא עשית כשהיית משתכר לתקופות קצרות, כמו
לרוץ אחרי האוטו שלי כשנסעתי לעבודה או ליפול על הרצפה כי
ניסית להתיישב במקום שחשבת שיש בו כסא ובעצם לא היה. אבל לא
חשבתי לרגע שזה יכול להיות מסוכן. שוב טעיתי.

אתה כל-כך חסר לי. שכבת שם על המדרכה כששלולית של דם מסביבך
והיה לך חיוך טיפשי על הפנים ואת אותו ברק בעיניים כמו בפעם
הראשונה שנפגשנו. היינו ביחד שנתיים, השנתיים המאושרות בחיי
שלא יחזרו לעולם, השנתיים שיהפכו את המשך חיי לאומללים. רצינו
לשמור על האהבה ואתה שילמת על כך בחייך. אתה בסך הכל רצית
להיות עצמך.
ראית אותי חוזרת מקניות, היית במרפסת שלנו בקומה החמישית וצעקת
אלי שאתה רוצה לחבק אותי. צעקתי אליך חזרה שאני כבר עולה, אבל
אתה כבר היית בדרך אלי... דרך המרפסת. אלפנור שלי, אני מקווה
שיש לך מה לשתות שם למעלה.
אני אוהבת אותך כל כך. אני רוצה אותך חזרה. אתה הבטחת שנהיה
ביחד לנצח! שיכורים מרוב אושר.
פתאום הכל ריק, אין לי כלום כשאתה לא פה אתי.
מה אני אעשה עכשיו בלעדיך? לאן אני אלך?


... אני חושבת שאני הולכת לשתות משהו...