אני לא זוכר שראיתי את יגאל במצב כזה מעולם.
כלומר, תמיד לאחר ששהה במקום אחד יותר מדי זמן הוא היה נעשה
תזזיתי וחסר מנוחה, אבל ככה?! זה כבר עובר כל גבול.
דווקא בזמן הבחינות, כשאני בקושי מתפקד עם עצמי, הוא צריך שאני
אעזור לו למצוא כיוון.
שלושה ימים שהוא מתרוצץ לי בדירה. כמו ילד שמחפש אחר מתנת יום
הולדת מוחבאת, רק שזה כבר מזמן עבר את שלב הסקרנות והשעשוע.
הוא פותח ארונות, מחטט ואז סוגר ביאוש. שולף מגירה ממקומה,
נובר ואז דוחף בכוח בכדי שהיא תצליח להיסגר אחרי הסדום שהוא
הותיר בה. מתיישב מול הטלוויזיה, ממיר תחנות ואחר פולט קללה על
כך שאין מה לראות וצריך לשרוף את חברות הכבלים. וגם את
האינטרנט. ובכלל, כולם במדינה הזאת כבר נהיו קופים סלולרים.
אך בעיקר הוא מבכה של כמה שהוא אידיוט.
הוא אפילו לא שם לב שאני אבוד בדיוק כמוהו. שגם אני רשת
מחוררת.

יגאל לא בחור טיפש. האמת, הוא אחד האנשים היותר אינטילגנטים
באזור שבו אני מסתובב. רק שבזמן האחרון עוברת עליו תקופה לא
קלה. הוא סטודנט לכלכלה כבר שנה שניה, בערבים הוא ממלצר בשתי
מסעדות בימים שונים בכדי לחיות. עד לפני חודש גם הייתה לו חברה
חמודה מקיבוץ רגבה, אבל אחרי חודש וחצי ביחד הוא הבין שהיא די
יבשה עבורו. לא משהו יוצא דופן או דורש סימפטיה יתרה. רק
שליגאל יש בעיה שרוב בני דורנו חווים אותה בעוצמות פחותות
בהרבה. יגאל שונא שגרה! והוא, בניגוד אלי, גם לא צריך אותה.
הוא מהילדים ש"לא ממשים את הפוטנציאל..." אותם אלה שלאורך כל
היסודי הם היו מושלכים מהכיתה ואז זורקים אבנים על החלון
מבחוץ. ותמיד איך שהוא יוצאים מזה נקי. את רוב התיכון, זמן
שאני עבדתי בו ימים כלילות על הלימודים, הוא העביר בים או על
האופנוע של אחיו הגדול. יש לו בגרות, אפילו לא רעה, רק שההשקעה
הייתה מינימלית. שבועיים לפני כל בגרות הוא אסף בנאמנות את כל
הסיכומים שלי מכל המקצועות, נשכב בחדר שלו ויצא משם כשהוא מוכן
לבגרות. זה הספיק לו לתשעים ברוב המקצועות וזה היה תמיד יותר
ממני. אחר כך בא הצבא. והוא עשה אותו על הצד הטוב ביותר של
החפיף. הסבר - קרבי, שלוש שנים, שבתות, מטבחים, שמירות, שטחים.
ברם, את השמירות שהוא לא שבר ניתן לספור על אצבעות יד אחת.
גם שם הוא לא שהה יותר מדי במקום אחד ודאג לעבור תפקיד או בסיס
כל ארבעה חודשים. גם כאשר התקבלנו לקורס קצינים, אני אחרי
שלושה מבדקים והרבה מזל, והוא כבדרך אגב, הוא עזב די מהר. פשוט
נמאס לו לרוץ ולהתאמץ אז הוא ויתר ונסע הביתה. הוא נשאר נאמן
לעצמו - לא להיות במקום אחד פרק זמן ממושך.
ואז שחרור, טיסה לארצות הברית לעשות כסף. לא חוקי אבל בהחלט
משתלם. אני עבדתי שנה וחודש במכולת רק בכדי להשיג מה שהוא עשה
בפחות מחצי מהזמן. חודשיים מובינג, שלושה חודשים מכירות,
ויאללה, הוא טס לדרום אמריקה. שם הוא שומע את כל הישראלים
מדברים על מה שהם ילמדו בשנה הבאה, וכמה זמן זה תואר במשפטים
ואיך אפשר להתקבל ללימודי וטרינריה ימית בבתולות ים במכללת
אבו-כביר. לא עניין אותו, אבל פתאום, אחרי שנה בחו"ל הוא מוצא
את עצמו שוב אצל אבא ואמא. והנה מגיעות השאלות: "נו, יגאל, מה
אתה הולך ללמוד?" או "הבן של רוחיק ושלמה כבר מסיים רפואה
משולב עם זאולוגיה ומדעי המחשב. מה אתך?" ולאט לאט יגאל הוכנע
למכבש הלחצים. הוא הגיע למסקנה (בכוחות עצמו...) שמה שהוא צריך
עכשיו זה ללמוד. ובאופן טבעי הוא בחר בכלכלה, התחום השנוא עלי,
כי תמיד היה לו קל בכל הקשור לפיננסים. רק שהוא לא לקח בחשבון
את העובדה המצערת שלימודים משאירים אותך באותו מקום, לפחות
פיזית, להרבה זמן.
עכשיו הוא אצלי בסלון. מאבד את עצמו לדעת.

"אולי תשב שתי דקות בשקט?" אני מתפוצץ מכעס.
"לא יכול, נשבר לי הזין! אני מפסיק עם הלימודים, עוזב את הארץ.
חזרה לקולומביה. לא יכול לנשום פה יותר". מפטיר בנשימה אחת
לעברי וממשיך לחפש את הזנב של עצמו בחדר ההפוך.
"סבבה, תעשה מה שאתה רוצה. רק תעזוב את הוילון שלי, לפני שאני
מעיף לך אחת כזאת שתאפס לך את הסבתא!" אני צורח עליו כשאני
מבין שהוא עושה תנועות של סופר-מן ליד החלון.
"בסדר, בסדר. תירגע", הוא מפטיר לעברי וצונח מהורהר על הספה.
"למה לא בעצם?" אני שואל אחרי דקה קלה של מחשבה.
"למה לא מה?"
"למה שלא תעזוב הכל ותיסע לקולומביה? אם באמת כל כך נמאס לך,
פשוט תשאיר הכל מאחור ולך."
"זה לא כל כך פשוט," הוא ממלמל, שוקע קצת יותר עמוק בספה. "אני
צריך לסיים את התואר, או לפחות את השנה הנוכחית. אני צריך
להשיג  כסף, כי המלצרות הזאת בקושי מכסה לי את הוצאות ההישרדות
עכשיו, שלא לדבר על טיסה. אין לי שקל לרפואה וחוץ מזה אמא שלי
תשתגע אם אני אגיד לה שאני טס שוב. עזוב, זה גדול עלי חו"ל."
"יגאל,אתה חייב חופש. אני אוהב אותך אבל אתה מדבר, מתנהג וחושב
כמו בחורה שנסתמה לה חצוצרה! או שתעשה משהו או שלא רק תפסיק
לשגע  אותי ואת עצמך. הנה," הרמתי את העיתון שהיה פתוח במוסף
המופעים על השולחן. "יש כאן הופעה של קרקס מדראנו מחר. לך לשם,
תירגע, תנקה את הראש ותחזור לפה בלי עצבים. כי בקצב הזה אני
אטוס לקולומ..."
"מה זה?! קרקס מדראנו? ענק! כבר שנים לא הייתי בקרקס. מתי
זה?"
הרמתי גבה עד לקרקפת ואמרתי בטון הכי מזלזל שיכולתי למצוא:
"עפה לך הקסדה, נכון?! תגיד לי, מה אתה, בן שלוש? אחי, אני לא
יודע מה עובר עליך, אני רק יכול לאבחן שהמצב שלך קשה!"
"למה אתה כזה? אולי פעם אחת תנסה להבין אותי? סוף סוף אני
מתלהב ממשהו בכל החרא הזה ואתה חייב לבאס אותי? למה הציניות
הזאת? למה זה טוב?"
הרגשתי את הדם עוצר בלחיים. יגאל באמת נפגע וכל תחושת ההתנשאות
פרחה ממני ואותה החליפה בושה.
"אתה צודק, אין לי מה להגיד. אני סתם מניאק. אתה מנסה לפתור את
התסביכים שלך ואני פשוט צוחק על הכל. אני חרא חבר. אני מצטער.
עכשיו ברצינות, בשיא הכנות, לך לקרקס. זה ייתן לך משהו אחר.
משהו טוב, קצת שינוי. זה מחר בשמונה. ואתה יודע מה, אני מזמין
כרטיס גם לי. עכשיו."
"אתה רציני? איזה גבר! יאללה, מחר בשבע תזוזה?"
"כן, אני אתקשר אליהם בקש..."
"טוב אחי, נדבר מחר. תהיה מוכן בשבע. ביי."
ולפני שהבנתי מה בדיוק קורה יגאל כבר היה מחוץ לדלת. ואני
ישבתי שם, עם הטלפון ביד והלסת על הברכיים וחשבתי לעצמי: 'למה
לא עשיתי את זה לפני יומיים והוא פשוט היה מתנדף כמו נאד
בקרקס?'



בדקה לשבע צלצול בדלת. יגאל בחיים לא צלצל. הוא היה מתפרץ לחדר
במעין בטחון שכזה, כמו אדם שמצפה למסיבת יום ההולדת של עצמו.
כאילו הוא יודע מה יש בצד השני, אך עדיין עם זיק תקווה בעיניים
להפתעה. הייתי מזהה את האכזבה בפניו בכל פעם מחדש שגילה שזה
אותו החדר בלי שינויים משמעותיים.
אבל הערב הוא צלצל. וכשפתחתי את הדלת גם הבנתי למה. כי אם הוא
היה מתפרץ אלי לדירה כמו שהוא היה לבוש, באותה מהירות היה
ממשיך את דרכו דרך החלון.
יגאל עמד שם מחויט להפליא. נעלי עור שחורות, חליפת טוקסידו
שחורה וארוכה, עניבה אדומה חלקה חונטת צווארון סיני לבן וממחטה
מכותנה תקועה בכיס המקטורן.
בתגובה ראשונה סגרתי לו את הדלת בפרצוף. הוא צלצל שוב. הפעם
פתחתי רק חריץ צר כשאני משאיר את שרשרת הנעילה סגורה.
"סליחה, אני מכיר אותך?" לחשתי לעבר החתן המגוחך מעברה השני של
הדלת.
"תן לי להיכנס! הבטחת שגמרת עם הציניות. למה אתה חייב להיות
שמוק?" מחויך פתחתי את הדלת ועל סף פרץ צחוק מלמלתי: "ציני או
לא ציני, אתה מוכן להסביר את עצמך?"
"מה יש להסביר? הולכים לקרקס, לא? למה אתה לא לבוש?"
"תגיד לי, אתה איבדת את זה לגמרי?! מה צריך ללבוש לקרקס?
האנשים היחידים שמגיעים לשם הם ילדים, הורים ופסיכופתים. יש לך
מושג כמה מגוחך אתה נראה? קדימה, תחליף למשהו נורמלי. אין לנו
זמן לשטויות האינפנטיליות שלך."
"כל מה שיש לי להגיד לך זה שחבל. אתה לא יודע להעריך תרבות.
אירוע כזה מחייב התלבשות ראויה. אני נשאר עם החליפה שלי ויהיה
מגניב אם גם אתה תלבש אחת."
"יגאל, אתה הכלאה הזויה בין ליצן לאדנית! תעשה מה שאתה רוצה.
אני בא כמו שאני. הזדמנות אחרונה, אתה לא מחליף בגדים?"
"לא."
"טוב, 007, בוא נלך לקרקס."

הגענו לאוהל העצום שנבנה בגני יהושע. השעה הייתה רבע לשמונה
ועוד היה לנו מספיק זמן למצוא מקומות במרכז האמפיתאטרון, כך
שיהיה נוח לראות. ילדים רצו בין הספסלים ועשו די הרבה רעש. על
החצר המעוגלת מתחתנו סיימו עובדי הבמה סידורים אחרונים והסתלקו
אל מאחורי הקלעים. תוך עשרים דקות האוהל התמלא לגמרי. מכאן הכל
עבר במהירות מבחינתי.
ליצנים, פילים עם כדורים מתנפחים, סוסים קופצים מתוך אש, שוב
ליצנים, קוסם חותך נערות, בחור שמכניס ראש ללוע של אריה, שוב
ליצנים והנה קפא לו הזמן.

כמו טל ירדה חשכה על ההיכל. שקטה, אפלה ומושלמת. אלומת אור
ריצדה לה משלב לשלב במעלה הסולם הארוך שעמד בפינה הימנית.
וכאשר היה נדמה שבעוד רגע קל תפגע בתקרה, האטה את מהירותה
באופן משמעותי. כאילו שואפת היא לשיא נסתר שאת תכליתו סירבה
לבדות.
והנה, ללא כל רמז נחשפו להן באור זוג נעלי בד לבנות. קטנות,
בתוליות.
כך עלה והמשיך האור, חושף לעיניי המצפות זוג שוקיים קמורים
להפליא. וטפח טפח פרץ האור דרך קסם בין ירכיה הכמוסות אל ישבנה
התפוחי, הבשל, שאינו ראוי לתאוות בן תמותה. ומשם צלח לו האור
אל בטנה המתוחה, הבטוחה, הישרה כסרגל ביום לימודים ראשון.
וכשנגלה חזה המושלם הסרתי עיניי מחמת הצנעה. היא הצליחה להביא
מבוכה לפניי. וכשהעזתי להחזיר ראשי אל האלומה כאבתי יופי
לראשונה בחיי, כאב פניה המסותתות.
סנטרה הקטן פרח מתוך צוואר חלב שלה. ומשם אל לחיה הורודות בהן
דחפו עצמות פניה כברושים החושקים אל השמים. ועיני כפתור ירוקות
כבקבוק השיכורים היו לה. לוחשות מתנת מרחקים, רוח מסעות ניכרה
בהן. והן רחוקות וקוראות כבתולות ים בודדות. ריסיה ארוכים
ופוצעים בי תפילות קטנות אליה. ומעל זרח לו מצח חלק וצחור
כטלית של יום כיפור מקודש. כך נארזו פניה במתיחה שקופה לאחור
על ידי שיער גוון החיטה שלה וקלעו כלחם במרומי עורפה.
ובעודי המום אל מולה נעתקו רגליה מן הרף העליון והיא צללה כעיט
מטה. היא לא אחזה בדבר, רק צנחה לעבר הרשת הרפויה שנפערה
מתחתיה. וכשכבר חשבתי שהנה מגיע לו סופה, היא שלחה יד ותפסה
נדנדה קטנה שנשלחה מולה מצדו הימני של האולם. והיא שבה וחגה
לשמי האוהל בתנועת אומן מופלאה.
כך הוסיפה לרחף לה בריקוד של פיה מקודשת. השאירה אותנו דבוקים
לספל, נושאים תחינה אליה - שרק לא תפסיק לעולם.
אך לאחר כעשר דקות של אמת רצופה היא ירדה בהיפוך מעוגל אל
הרצפה, קדה קידה קלה ונעלמה לה אל מאחורי הקלעים. כך פתאום.
ללא אומר ודברים.

מכאן ואילך לא היינו מרוכזים במופע כהוא זה. התגובה שלי לבחורה
הזאת עוד הייתה רגועה ביחס למה שעבר על יגאל. הוא היה מסוחרר
לגמרי. ישב על הספסל לידי, הראש בין הידיים והוא מלמל לעצמו.
אני הסתכלתי בו כשלפתע הוא ישר אלי מבט ואמר: "אני חייב להגיד
לה משהו..." הוא נעמד והחל מפלס דרכו בין ערמות הילדים וההורים
שניסו להתרכז בליצנים ששוב עלו על הבמה. אני עוד הספקתי לקרוא
אליו: "זה לא סובל דיחוי עד לאחר המופע?" והוא רק שלח לי מבט
חד משמעי של 'לא!' ונעלם בתוך הקהל.

קשה להגיד שהשעתיים הבאות עברו עלי בנעימים. המופע נמשך עוד
כחצי שעה ביחד עם גמלים וג'ירפות עומדים על שתיים, שוב ליצנים
ואז ריקוד צועני של כל המשתתפים. כולל הלוליינית המהפנטת, כך
שלא בדיוק הבנתי איפה יגאל מסתובב. זה הטריד אותי קלות אבל
ניסיתי ליהנות מהמופע עד תומו. אחר כך התחלתי בחיפושים בעקבות
יגאל. במשך שעה וחצי תרתי בתוך אוסף מוזר של ליצנים, ילדים,
ג'ירפות והורים מודאגים שאיבדו גם הם את ילדיהם.
לבסוף מצאתי אותו יושב על ארגז תחפושות. העניבה פרומה, מוטלת
לו על החזה, שני כפתורים פתוחים והמכנסיים קצת מאובקים. הוא
היה רטוב מזיעה והיה נדמה כאילו חלפו עליו תלאות של לוחם לאחר
מסע אלונקות.
כרעתי על ידו בעייפות ושתקתי. ניסיתי למצוא משפט פתיחה שלא
יהיה חזק מדי, יגאל היה נראה שביר ביותר. אני חושב שהנה מגיח
לו חיוך דבילי אל שפתי. שני גברים, בני 25, האחד בחליפה והשני
בג'ינס וטי-שרט, יושבים על ארגז תחפושות בקרקס מתרוקן. למה זה
חשוב?! כי שום פרט בתוך הסיטואציה הסוריאליסטית הזו לא רמז לי
על הסטירה אני עומד לקבל.

גייסתי את הקול הכי שלו שלי ודברתי כמעט בלחישה.
"יגאל, הכל בסדר? אתה נראה נורא. מה קרה?"
"אני לא מצאתי אותה. זאת אומרת כן מצאתי... היא התעלמה ממני
לגמרי... לא לגמרי, אולי היא פשוט הייתה באמצע... אולי היא
פשוט לא הבינה. ניסיתי לדבר איתה באנגלית אבל היא ענתה לי בשפה
שלא הכרתי. אחר כך המאלף של הפילים אמר לי שזו אוקראינית. הוא
ממש נחמד הבחור הזה... אני לא מצליח להוציא אותה מהראש
שלי..."
ברצינות הכי תהומית שיכולתי לגייס פניתי ליגאל ואמרתי: "על מה
אתה מדבר? תסתכל לי בעיניים." הוא נשא אלי זוג עיניים חלולות
ומלוחלחות. "יגאל," המשכתי באתו טון מחבק, "אני כאן. לא משאיר
אותך לבד, בוא ניסע, נדבר בדרך. אי אפשר לדון בשום דבר כמו
שצריך בתוך קרקס..."
"אני לא הולך לשום מקום!" קבע נחרצות והפנה את ראשו ממני.
לתגובה כזאת לא הייתי מוכן.
"אתה רוצה לדבר על זה?" שאלתי בזהירות. נוגע לא נוגע.
"לא ממש, סע הביתה. אני אתקשר אליך מחר. אני אמצא אותה שוב
ואדבר איתה עוד הערב, מחר כבר יהיה בסדר. אל תדאג לי, אני ילד
גדול. סע הביתה ותהיה זמין. אני לא אשכח להתקשר, רק תן לי זמן.
וגם קצת מרחב..."
"אין בעיה. מה שאתה צריך. תדע שאני מודאג רצח אבל גם מכבד אותך
מאוד. ואם אתה לא רוצה לדון בזה עכשיו אז אין בעיה. אני לא
לוחץ. תתקשר להודיע לי מה קורה. אתה בטוח שאתה רוצה שאני
אסע?"
"כן אחי. סע. יהיה בסדר. תודה על הדאגה אבל אני שולט במצב.
סע."

את הדרך הביתה קשה לי לתאר. אני חושב שמעל לכל הייתה שם
סקרנות. את יגאל הכרתי כבר שנים וידעתי שהוא יסתדר. אבל השאלות
המטרידות סירבו להרפות. 'מה מביא בחור שקול וריאלי לאבד את
עצמו ככה? ועוד בכזו מהירות וללא כל הסבר הגיוני? ולמה הוא
צריך לדבר עם לוליינית אוקראינית באמצע הלילה? ומה, בשם
אלוהים, יש לו בכלל להגיד לה?'
לא מצאתי תשובות. אבל ליגאל היה אשראי גדול מאוד אצלי והוא
בהחלט יכל ליהנות מן הספק.
לפחות עד הבוקר.

"הלו?"
"אחי, הערתי אותך?"
"לא, מה פתאום?! אף אחד לא ישן ברבע לחמש בבוקר..."
"אני מצטער, פשוט הבטחתי שאני אתקשר ואני לא אוכל לדבר יותר
מאוחר. אני מתנצל על השעה אבל רציתי רק להגיד להתראות."
"מה?! יגאל, על מה אתה מדבר? מה להתראות? אולי תירגע שניה
ותנסה להסביר לי מה קורה? איפה אתה בכלל?"
"אני בנמל חיפה. בעוד חצי שעה אני מפליג עם הצוות למדריד. יש
לו שם סבב הופעות של שבועיים ואחר כך לדבלין..."
"טוב, זה לא מצחיק הבדיחה הזו על הבוקר! בוא נדבר עוד שלוש
שעות..."
"אני לא אהיה בארץ עוד שלוש שעות! אני נוסע עם הקרקס. אתה מוכן
להקשיב לי?"
"ומה בדיוק אתה עושה שם? מופיע בתור הבן אדם הכי לא סגור על
עצמו בעולם? אולי בתור קוף סלולרי?"
"לא, אחי, זוכר את מרינה?"
"לא. מי זאת מרינה?"
"היא הלוליינית מהמופע שראינו הערב. אז אחרי שהלכת המשכתי לחפש
אותה. וכשסוף סוף מצאתי אותה לא הייתי מסוגל לדבר איתה בגלל
השפה. והאמת שגם בלי זה גמגמתי כמו משה רבנו. אז חיפשתי דרך
אליה ופתאום זה בא לי! אני אמשיך עם הקרקס קצת זמן עד שאני
אלמד אוקראינית ואז אני אוכל לדבר איתה. יש כאן הרבה אנשים
דוברי אנגלית, זו לא תהיה בעיה."
"יגאל, בחיי שאתה סתום! אתה יודע כמה זמן ייקח לך ללמוד
אוקראינית? זה רעיון יותר מפגר מהרעיון עם החליפה! וחוץ מזה,
מה עם הלימודים? ומה עם אמא? ומאיפה יש לך פתאום כסף?"
"אז ככה. הלימודים יכולים לחכות. גם ככה זה משעמם אותי לגמרי.
אמא תהיה חייבת להתמודד. כי עם כל הכבוד, ויש כבוד, אני חי
בשבילי ולא בשבילה. ועכשיו למנה הטובה ביותר - אחרי אי-השיחה
שניהלתי עם מרינה הופיע פתאום מנהל הקרקס ושאל אותי מה אני
עושה שם. שאלתי אותו איך ניתן להצטרף לצוות הקרקס והוא נתן לי
את התפקיד הטוב ביותר בעולם! אתה מוכן לזה?! עבודה בתור מותח
רשתות כאן בקרקס! כל מה שאני צריך לעשות זה למתוח את הרשתות
מתחת לטרפז. בשביל זה אני מקבל אוכל ולינה. כמובן שאני מסתובב
איתם בעולם בחינם! והכי חשוב, אין תפקיד יותר קרוב למרינה
מהתפקיד הזה. אחי, אני נוגע באושר עכשיו."

מול המילים הללו נדמתי. לא הייתה בי ציניות, או ביקורת, או
אפילו הערה קלילה לרפואה. רק ערגה שקטה וניצחת זרמה ממני. הוא
היה מרוגש אך החלטי כפקודה. היה נדמה כאילו כל הטו שביקום נצור
כרגע מעברו השני של הקו. ארזתי את כל האמת הבראשיתית שלי
ולחשתי לשפורפרת: "יגאל, לך על זה. צא למסע. הלב קורא לך אז
לך. האדם האחרון שאני מכיר שעשה את זה היה מרקו. יש לך אומץ
ואמת פנימית, לך איתם. אני מחזיק לך אצבעות."
"תודה אחי, היה לי חשוב לשמוע את זה ממך. אני מעריך את זה
מאוד. אני חייב ללכת עכשיו. שמור על עצמך, אחי שלי. ביי."
"רגע, יגאל..." רק הפס השחור של צליל הניתוק זמזם לי באוזן.
יגאל נסע. התיישבתי במיטה. מרגיש את הכעס, הזלזול, הגיחוך
וההתנשאות גואים בי. כמה ילדותי  ונאיבי אתה צריך להיות בכדי
לרדוף אחרי האהבה בצורה כזאת? לנסוע בלי כלום אל כלום ולהרוויח
מזה פשוט שום דבר. מדהים איך החברים שלי הם ההפך הגמור ממני.
הוא הולך לסבול. אני יודע את זה. או לפחות מקווה לזה. איך הוא
יכול להשאיר אותי פה עם כל הגיהנום הסדיסטי שיש במדינה הזאת?
אני נשאר והוא יוצא למסעות. אף אחד לא משלם על טיפשות. הנה עוד
הוכחה לכך.
הרבה תחושות ומחשבות רצו לי באותו בוקר תלוש בראש. אבל אחת
גברה על כולם - קנאה.
אבל זה לא נורא, ממילא תוך חודש חודשיים הוא יהיה פה חזרה.
ויחפש משהו חדש לחלום עליו...


חלפו שנתיים.
שנתיים של אהבות ופרידות, בקשות עבודה ופיטורים, תשיעיות
ונכשלים, חצ'קונים וטיפולי פנים אך אף לא מילה מיגאל.
חשבתי עליו המון. היה לי ריק בלי הנאיביות שלו. דאגתי
והתגעגעתי, ובהתחלה עוד דאגתי וניסיתי ליצור קשר באמצעות דואר
אלקטרוני. אך משלא חזר אלי מעולם, ויתרתי. הוא שימש לי לדוגמא
בשיחות סלון, לאדם שקם ועשה מעשה. אדם שבאמת ובתמים הלך עם הלב
שלו. מישהו שחי כמו שצריך לחיות, ברדיפה אחרי החלומות, הגשמת
מאוויים וביטול הפחד מהלא נודע. למרות שלא היה לי מושג קלוש מה
עלה בגורלו או מהו מסעו ואפילו כיצד רקום חלומו.

ופתאום ראיתי פרסום על מופע של קרקס מדראנו. סתם, בטעות, מתוך
דפדוף בעיתון היומי, יום חול שגרתי. מיד ידעתי שאהיה שם.
ואכן, במופע הראשון אני הייתי שם. הגעתי כמה שעות לפני המופע
בכדי לחפש את יגאל.
סיירתי בבמה ומאחורי הקלעים. בין כלובים ותאי הלבשה. ולאחר שעה
קלה ראיתי אותו מרחוק. יושב וראשו קבור בידיו, בגדיו מרושלים,
נעליו פרומות והוא שמוט על תיבת הקסמים. בכל כוחי עמלתי בכדי
למנוע את תחושת הדז'ה-וו המחרידה אך לא צלח בידי. עמדתי במרחק
כמה מטרים ממנו והתרגשתי. רציתי לצרוח אליו. לגשת מהר, חד, ללא
מקום לספק. אך היה ברור שיש לגשת בעדינות למצב הזה. התיישבתי
לידו לאט ושאלתי בשקט: "אז מה? אהבה?" יגאל הרים את הראש, סובב
אותו לעברי והיה ניתן לחוש את עוצמת הברק שהכתה בו ברגע ההבנה.
הוא קם וחיבק אותי בעוצמה שלא הכרתי ממנו לעולם.
הוא היה גדול יותר, שזוף יותר, בטוח יותר ומנקודת מבטי גם קצת
עצוב יותר. לא הייתי צריך לדובב אותו. הוא פשוט ישב שם, לקח
נשימה עמוקה והתחיל לספר.

"אני מצטער שלא יצרתי קשר. לא שכחתי אותך, פשוט היינו בכל מיני
חורים. עבדתי קשה בכל יום מארבע לפנות בוקר עד לשתיים עשרה
בלילה. הייתי צריך להיות הראשון שקם בכדי למתוח את כל הרשתות
לפני יום האימונים של הלוליינים. בערב שוב הייתי ניגש לטרפז
לקפל אותן בכדי שלא יתרפו עם הזמן. עשיתי את זה בלי לשים לב.
ללא כל עקבה. בדיוק בשעה שש, כשהייתי מסיים את סבב המתיחות,
מרינה הייתה מגיעה לאימון הבוקר שלה. הייתי יושב מול הטרפז
ובוהה בה. היא תמיד דייקה בתנועותיה ללא רבב. מעגלת ידיה
להפליא. מעולם לא פספסה אף סלטה או בורג. מדהימה. אף לא פעם
אחת ראיתי אותה נופלת על הרשת. לא באימון ובטח שלא בזמן מופע.
בוריס, מאלף הפילים, היה שואל אותי 'לא אכפת לך שהיא אף פעם לא
נופלת? הרי אתה מותח עבורה את הרשת והיא מעולם לא משתמשת
בשירותך'. ואני הייתי עונה לו שכל הכוונה היא שמרינה לא תיפגע.
שיש לי משמעות אדירה בחייה. אני אחראי לביטחון שלה וזה לא משנה
אם היא מוקירה את זה או לא. מלאך שומר לא עושה חשבון עם בן
חסותו. הוא פשוט שומר עליו. שמירה שאינה תלויה בדבר. כמו שחייל
בצבא לא רוצה להיתקל במחבל בזמן שמירה.
בוריס היה המורה שלי לאוקראינית. הוא היה מורה נהדר. האנגלית
שלו נהדרת. ובכל יום, משעה שבע, לאחר ארוחת הבוקר, ועד חמש
בערב, הייתי יושב איתו במכלאות הפילים ומתרגל אוקראינית. הוא,
כמובן, היה מאלף את הפילים אך הייתה לו חלוקת קשב של אשה. הוא
היה מוליך את הפילים במעגל ובו זמנית מלמד אותי דקדוק. הוא כבר
לא ילד, נושק לחמישים, אך הייתה לו סבלנות אין סופית אלי.
טיפוס מרשים מאוד, אתה חייב להכיר אותו. חזק, גאה, מלא חיים.
הוא החבר הכי טוב שלי כאן. אחרי שנתיים איתו האוקראינית שלי
כבר שוטפת.
מחמש היה בוריס חוזר לאשתו ואני הייתי ניגש לבמה לבדוק את
תקינות הרשתות לקראת המופע. לאחר מכן הייתי מסתובב ליד תאי
ההלבשה. בכל רגע פנוי שהיה לי השתוקקתי לראות את מרינה. עד שלא
הייתה לי אוקראינית שוטפת לא ייחלתי למפגש. ידעתי שאני אגמגם
ולא אצליח להגיד את הדבר שעבורו עבדתי כל כך קשה. רק רציתי
לראות אותה מרחוק.
הייתי צופה בה מבעד לקלעים, דרך חריצי דלתות, בבואות מראה.
פורמת ופוזרת שיער. מחליקה סרט לבן בצווארה. מושכת ריסים.
סומקת לחיים. פורחת לאור כפלא. כנס. הייתי מוקסם ממנה. לא
שבעתי די.
מעולם.
אחר היה מגיע המופע ובסיומו הייתי מקפל רשתות והולך לישון.


כך עברו להן שנתיים. שגרה ברוכה. אותו ריטואל יומי, רק הסביבה
הייתה משתנה. מדריד, דבלין, ליסבון, האג, ברלין, רומא, ז'נבה
ואפילו מוסקבה. כל עיר באירופה ובאסיה שאתה מעלה בדעתך אני
ביקרתי בה. אך כמעט לא טיילתי בהן. רק כשמרינה הייתה יוצאת
להסתובב באיזו עיר, וזה היה נדיר, בגלל רצף ההופעות ולחץ
האימונים, הייתי עוקב אחריה ברחובות.
והייתה בינינו שתיקה בהסכמה. שבה אני ממשיך לסגוד לה והיא לא
חושפת את ההתנהגות הפתטית שלי לעיני כל.
אך כל עוד היא נשארה במאהל גם אני הייתי נשאר. אך בכדי לשאוף
עוד מבט חטוף מיופיה האלוהי. והיה לי בכך סיפוק מלא. היא הייתה
לי לתפילה וכל עוד זכיתי להציץ בה מדי פעם היא שימשה גם כמשכן.
המשכתי להאמין בה. אמונה כנה, זכה ועיוורת.

והבוקר זה קרה.
בדיוק בחמש בבוקר, לפני מתיחת הרשת, היא הגיעה לטרפז. בכל יום
אחר היא דייקה בבואה למתחם בשעה שש, הניחה את התיק שלה בצד
הטרפז ומבלי אומר ודברים הייתה עולה בסולם ומתחילה באימון. אבל
הבוקר, ללא כל הכנה מוקדמת, היא עצרה מולי ודיברה אלי!

'יגאל,' אמרה במבטא כבד, 'כבר שנתיים שאני רואה אותך מותח את
רשתות הטרפז שלי. רציתי להגיד לך ששמתי לב לכך. בזכותך מעולם
לא נפלתי. ידעתי שאני בטוחה כל עוד אתה הוא זה שמותח עבורי את
הרשתות. כי מעולם לא הפקרת אותי. אפילו לא לשנייה. תמיד היית
מחזק עבורי את הרשת. היית שומר אותי ממרחק כשהייתי מסתובבת
בעיר זרה. הצל שלך הגן עלי. מיומך הראשון בקרקס הרגשתי בהשגחה
האילמת שלך. אתה, ללא ספק, הביטחון שלי.
כבר כמה ימים שאני משננת את השיחה הזו. לקח לי זמן לרכוש אומץ
ואמונה בך. זמן בכדי להעז לשאול האם תסכים להיות לי לאחד. כי
אדם ששנתיים שמר עלי ללא תמורה, ללא סיבה, ללא מילה, הוא
היחיד. אני יודעת זאת כשם שאני יודעת לרחף. התסכים?'

ואני רק חייכתי אליה, התמלאתי גאווה ונצח. ולאחר שאזרתי כוח
מלמלתי את הדבר שבמשך שנתיים לא מצאתי לנכון להגיד:
'מרינה, יפתי, את החלום הבלתי מושג שלי."


אפילוג

את הצרחה שעלתה מאחורינו לא אשכח לעולם.
החלה גוברת מהומה אדירה. ליצנים רצו לכל עבר. פילים געו ואריות
שאגו. לעבר הבמה רצו המאלפים ואני הביטחון. קמנו מהתיבה וחשנו
גם אנחנו אל הבמה.
ושם, במרכז הזירה, שכבה מרינה ללא רוח חיים.
אף אחד לא מתח את רשת הביטחון היום...