כמה מעניין הם הקשרים
שבינו לבינה נרקמים...
שילדים על צעצועינו ועל הורינו מקנאים.
כשמתבגרים עד בערך השלושים המאוחרים
אנו די מבליגים, די מתפשרים.
אבל כשמבוגרים אנו
יותר ויותר על הטריטוריה הפרטית שומרים.
האם פחות רוצים את היחד ולהתחלק  
כשאנו זאטוטים או מנוסים?
או שמא, אם יותר מדי או אם בכלל לא; שאנו "מודעים"
זה מערער את הביטחון
לאבד מה שבין כה כבר ב"תכולתו"?
מה שכבר שייך לי ואי אפשר לקחתו?
או אולי זה התירוץ שמשתמשים
שלתת מעצמנו פוחדים?
מה יקרה אם לפרטיות שלי תיכנס
ומחר כבר לא נרצה?
ומה יהיה עם תיקשר אלי ולבלות איתי תהנה?
מה אם תחומי ההתעניינות התערבבו בניהם
לכמה רגעים או ליום שלם?
תתמוגג בגלל זה ייחודינו
או שיחזק אותנו יותר?
מוכנה אני שוב להסתכן
לגלות אותך, לתת לך לחיי להיכנס?
או מעדיפה ב"לבד" להישאר...
איזו כף במאזניים תהיה כבדה יותר?
מה שהשגתי? מה שהשיג או יאבד?
או ליהנות כל רגע מהיחד איתך
בלי לחשוש אם ניפגע או שזה יגמר.

10.7.2005