מוזר.
כמה שתמונה יכולה לגרום לנו להרגיש, כמה שאחוזי אלכוהול נותנים
מן רשות להתנהג בטיפשות.
אתה לא פה, דמותך נעלמת ממני. שוכחת כמה שאתה מוחשי. שאתה לא
רק שם, מספר טלפון ומישהו שפעם ליטף לי את הצוואר. קצת יותר
מזה.
והתמונה שלנו יחד מכניסה לי אגרוף בדיוק בכבד, המקום שסופג את
כל הרגש שניגר מהלב הכאילו חזק שלי. סופג אותו ביחד עם כל הזבל
שאני מכניסה לפה בסוף שבוע.
והרי זה תירוץ, אני יכולה לשלוט בעצמי אם רק ארצה, אני יכולה
לבחור שלא להרים את הטלפון המתבכיין הזה שלא תורם לי אפילו
במעט. אבל אני רוצה. אני רוצה לשמוע את הקול שלך - גם אם
המילים שיוצאות לך מהפה גורמות לי להצטער על זה בדיוק שניה
אחריי.
אני מתגעגעת.
וזה לא משהו שידעתי בעבר.
לא באמת.
לא ככה.
לא געגוע שלא עובר.
לא כזה שמופיע בכל פעם שאני רואה רכבת ונזכרת בך - ואני נוסעת
לצבא ברכבת כל יום.
לא כזה שמתקיף כשאני שרה את השירים שלי - ואני שרה אותם כל
הזמן.
לא כזה שמזכיר לי - שמי שאני בעצם לא באמת משנה. כי תמיד יהיה
משהו אחר.
לא כזה שיסמן לי - שאולי זו הפעם הראשונה, שבאמת הצלחתי להתאהב
במישהו.
לא געגוע כזה כואב.
והלא הגדול ביותר...  לא איתך.
כותבת לך עם מנגינה ענוגה ברקע. כמו מכריחה עצמי להתעצב. אולי
כי לשמוח יכאב לי יותר? כמו יסמן שהתגברתי? אולי כי כואבת
המחשבה, שבכדי להרגיש לבכות ולהביע אני צריכה -
תמונה.