[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יום שבת היום, עכשיו בוקר.
אני מסתובב לי ברחובות העיר כאילו מחפש משהו שיפיג ממני את
השעמום. בינתיים אמא יושבת בבית ומבשלת ערימות של סירים
שתכולתם מקבילה לדם, אוכל לצהריים. גם אבא ישן לו באיזה מיטה
בבית אחר לגמרי. הוא קרוב לוודאי נמצא עם היד בתוך המכנסיים
כשיד שנייה מלפפת את השערות שבאיזור הבטן, ככה הוא אוהב לבלות
את הבוקר. שנה חדשה מפציעה מהדימום של השנה הקודמת, כל מה שהיה
רע לא נגמר, הוא פשוט מצא לו כינוי אחר שמקביל לאותה הרגשה
שכולנו הרגשנו לפני כן.
הדברים הנ"ל נכתבים רגע לפני סוף העולם שאותו יצא לנו להכיר
וזאת מין דרך של עצמי ושלי לשלוח לכם ביחד, לכולכם, בפעם
האחרונה, לפני שייגמר כל מה שהכרנו ויתחיל משהו שלא בטוח ישלב
אותנו בתוכו, קצת הבהרה לגבינו, עצמנו, כולנו.

הרחובות ריקים מאנשים ומלבד כמה ילדים שמשחקים מחבואים באחד
הגנים הציבוריים אין כאן שום דבר מעניין שיכול לתרום להפגת
השעמום. האוויר כאן נקי, ככה הוא תמיד היה. כמו האוויר ככה גם
הרחובות מצוחצחים כמעט, מלבד כמה שאריות של צרכי כלבים שאנשים
שכחו להרים. במקרה של פתיחת מלחמה שתשפיע על האיזור כולו ובין
היתר גם עליי ועליך קרוב לודאי שהשאריות ישארו במקומן ורק
האוויר ישתנה למשהו אחר שכבר הרבה זמן לא נשמנו. כמה מילות
הבהרה לפני שהכל נגמר מלאך המוות כבר שלח, כדי שנדע שהכל קרוב
ושכל מה שציפינו לו כל כך הרבה מתקרב ומגיע. בלילה אחד מהלילות
הבאים הכל ישתנה לפתע ויקרוס. כמו שמגדלים קורסים כך גם בני
אדם מסוגלים ליפול לתוך תהום שממנה לא תהיה דרך חזרה ורק
שרידים של הריסות ישארו.

הפסימיות חוגגת בימים אלו, באותה צורה בדיוק שבה האופטימיות
טובעת למצולות של הרגש, מקום ממנו דרך חזרה נראית בלתי אפשרית
לחלוטין. בצורת ביטוי אחרת מנסים אנשים להגדיר לעצמם יעדים
להגשמה לפני שהכל ייגמר. אני בניגוד לעצמי, אנסה למצוא את הדרך
הנכונה לליבה של מלכה שלא שולטת על שום מדינה. היא רק קיימת לה
במקום מסוים בתוך הרגש שגם כך נמצא בתחתית התהום, מקום שבו
תחושות ואכזבות נפגשות מדי יום ביומו ומתפוצצות אל תוך הר געש
של חלומות שמתפרץ ולוקח עמו את כל העולם שהיה מסביבו, לפחות עד
אותו רגע שהכל נעלם ומוטבע בשורשים של האדמה שממנה הדרך החוצה
אינה אפשרית עוד. בראש של עצמי לעומת זאת נמצאות נקודות הגשמה
אחרות לגמרי. חלקן יותר מתקבלות על הדעת וחלקן לא. רובן בכל
אופן, משיקות עם אותה נקודה בציפיותיהן של אחרים, אותה נקודה
בה מתחילה השנה הנוכחית.

השמש כמו בכל יום קיצי רגיל בוהקת לה ומסנוורת את העיניים.
למרות שהגיע סוף הקיץ ומבחינת כל שביב של אינפורמציה עדכנית
הקיץ כבר פינה את מקומו לטובת אדון חורף קר הרוח, הכל נשאר
דומה לצורה בה נותר לפני. החזאים, כמו בכל שנה, מנבאים קרות
לגבי שיעשה כאן בזמן הקרוב, קרוב לודאי שנקפא למוות באיזשהו
שלב בחיים, אך זה לא יבוא בגלל התחזית ולא בגלל תוצאותיה.
הסיכויים נוטים, למרות כל מה שכולם חושבים לכך שלא החורף יהיה
קר כמו שציפו אלא היחס יתקרר, הקרבה, קשרי הגומלין שבין אדם
לחברו ומשנהו. אז בינתיים השמש מסנוורת ועל כך חובה למסור תודה
לאלוהים שעדיין לא וויתרה עלינו כמו שהייתה צריכה לעשות מזמן.
מבחינתה המבחן המוסרי האמיתי יבוא ביום הכיפורים, יום שבו על
פי כל ההערכות ועל פי כל הגורמים המדווחים יהיה היום בו נגיד
'להתראות' לעצמנו הקודמים ונקבל בתשואות חמות אותנו החדשים.
באותו היום נבקש סליחה מכל מי שצריך, ונסלח למי שעשה לנו עוול.
קרוב לוודאי שאם תהיה לנו הזדמנות גם נתוודה על חטאים שעשינו.
אלוהים תשמע, אך את שלה היא כבר החליטה ואת תוצאות המלחמה
האבודה היא כבר קבעה. נביא היא כבר שלחה מטעמה ולמרות שהוא
כרגע מסתתר באיזשהו מקום לא מוכר שבאחד ממדינות הטרור הגדולות
קרוב לוודאי שבאחד הימים הקרובים יתגלה לכולם ובמיוחד לכל
הספקנים בדבר קיומו של המשיח כי החמור הלבן אמנם נושא על גבו
אדם שלא אוכל חזיר והוא אכן מזרחי (תימני מלידה) אך אין שמו
אליהו או משה.

הרהורים מורצים במוחי כאשר אני נמצא בשיאו של הסיור אותו
התחלתי בבוקר והנה השעון מראה כבר 17:00. צפירת אזהרה עדיין לא
נשמעת ברקע אך קולות תופים משום מה מונחתים הישר אל תוך אוזניי
מדי שנייה ואפילו חלקיק ממנה.
כן, הכל מראה על קנייה של כרטיס בכיוון אחד שאותו הרחקנו
מהמודע למשך כל כך הרבה זמן. חלקי גופות של אנשים צפים על פני
הדמיון השחור שלי, גם של עצמי, כמובן שאצל כולנו. החיים ביחד
ולחוד מתפרקים אל תוך רצף של אפשרויות מדאיגות שממלאות את
ליבנו המדמם ממילא. כבר לא אותה מחשבה בהקיץ על חלום שעומד
להתגשם. אולי כבר לא אותה שאיפה ורצון להיכנס אל תוך ליבה של
אותה מלכה שממילא תדחה שוב את רגשותינו כלפיה. הים בכיוון מערב
והאור עומד לשקוע לתוכו. אמא כנראה כבר סיימה להכין אוכל ואבא
נמצא עדיין באיזשהו מקום לא מוכר מבחינתו של עצמי ושלי. אולי
את היד הוא כבר הוציא אבל מהשינה הוא עדיין לא הקיץ ואולי כרגע
מבחינתו זה כבר מאוחר מדי.
רבבות של צופים מתקהלים מלמעלה ובוהים בנו נבהלים מההיסטריה של
עצמנו. הם את שלהם כבר עשו בעולם ואת מה שנשאר הם הותירו לנו
לבלוע.
כדור אחרי כדור, פיצוץ אחר פיצוץ, התנגשות אחר התנגשות, תאום
אחרי תאום, חייל אחרי חייל, חבר אחרי חבר, אח אחרי אח ולבסוף
אני אחרי עצמי. גם את שלי ושלו כבר לעולם תרמתי. אלוהים עדיין
מאמינה בצדקתה ואני כמו עצמי, מאמין בשלי. בינתיים המציאות
מתקדמת לעבר העתיד שנראה כל כך אבוד ולעבר הרחוק שעל פי כל
הדעות מנותק מכל מה שלו ציפינו. שוב הנקודה המשיקה בין השניים
מעוררת תהיות לגבי מה שצופן בחובו העתיד ושוב, כמו תמיד, אנו
מוצאים את עצמנו בפתחה של שנה חדשה שאת תכולתה יהיה קשה לנו
להבין ולקבל.


בברכת שנת אושר וטוב, שלום ותקווה
ובברכת גמר חתימה טובה לכולנו...

אני!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מאד מצטער
על מילים
מסויימות
שאמרתי
אך יותר מכך
אני
מצטער על מילים
מסויימות שלא
אמרתי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/9/01 13:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קובי אור

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה