[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ק. גנאדי
/
אהוד וליזה

פיגוע נוסף שאירע בת"א, מפגיש מחדש בין ליזה, סטודנטית לציור
ממוצא רוסי, לבין אהובה מהעבר - אהוד, קצין בצבא קבע.
# זוהי דרמה קומית על אהבה במציאות הפיגועים הישראלית, מטובלת
בהרבה הומור שחור, על המצב אליו אנו נאלצים להתרגל.


סצנה1.פנים/ סלון דירתה של ליזה- יום.
אהוד יושב בסלון, באי נוחות, לובש פנים של אבל. מדבר בקול רם
לכוון המטבח.
אהוד
אני לא יודע אם ליזה סיפרה לך... פשוט... פשוט חשוב
לי להגיד, להוציא את זה. היינו מאוהבים בטירוף, למרות
שלפי פקודות מטכ"ל זה אסור - קצין חיילת וכל זה...
אימה של ליזה, יוצאת מהמטבח עם כוס תה לאהוד. לא מבינה מילה
מדבריו, אך מאזינה לו בעניין רב. הוא מודה לה וממשיך בקול שקט
יותר.
יצאנו ככה משהו כמו שמונה חודשים בערך. ובסוף החלטנו
להיפרד. כי גם אני וגם ליזה היינו צריכים לצבור יותר ניסיון,
לפני שנחליט להיות יחד לנצח, כמו שאומרים. (מזיל דמעה)
הפעם הראשונה שלנו הייתה אחת עם השני. היינו בטוחים
שנחזור להיות ביחד תוך זמן קצר... מאז לא נפגשנו יותר...
לא ראיתי  אותה מאז... טוב רק אתמול בחדשות... (מנסה להצחיק)
ככה זה בפיגועים, אתה כל הזמן אומר לעצמך - לי זה לא יקרה,
לי זה לא יקרה... עד שמישהו קרוב אליך נהרג... סליחה, איפה
השירותים אצלכם? אני לא כל כך זוכר.
אמא של ליזה מכוונת אותו. אהוד נכנס לשירותים, מזיל דמעה,
מתאפק לא לפרוץ בבכי.

סצנה2 א.חוץ/חזית בניין של ליזה- יום.
ליזה רצה בריצה מטורפת מתקרבת לבניין. היא נכנסת לבניין, רצה
במדרגות.
סצנה2ב.פנים/שירותים/סלון- יום.
אהוד בשירותים, מזיל דמעה. הוא פותח את הרוכסן, מוריד את
מכנסיו, השתן מתחיל לזרום לתוך האסלה. דמעותיו משתחררות, אהוד
בוכה בשקט ומטיל את מימיו. דלת הכניסה של הדירה נפתחת, ליזה
נכנסת בריצה, ממשיכה לכוון השירותים, בדרך אומרת שלום לאימה.
ליזה פותחת את דלת השירותים ופוגשת את אהוד.

סצנה3.פנים/סלון- יום.
# ליזה, אהוד, ואימה של ליזה, יושבים מאחורי שולחן ערוך בסלון,
אוכלים. מדי פעם ליזה מסתכלת עליו במבט סמוי.
האימא מדברת אל אהוד - ליזה מתרגמת.
ליזה
היא אומרת ש... שקודם כשהגעת, היא לא הבינה אותך בכלל...
היא ידעה שהיה את הפיגוע, אבל היא לא שמעה את השמות
של ההרוגים... והיא לא ידעה שהשם שלי, הופיעה בין
שמות הרוגי הפיגוע. (מקשיבה וממשיכה לתרגם)
והיא אומרת שברוך השם, שאני שלמה ובריאה...
(מקשיבה וממשיכה לתרגם)
וגם, היא אומרת לך תודה שלא שכחת אותה, שבאת לנחם
אותה... אפילו שאני לא מתה.
אהוד (לאחר זמן מה- פונה לאימא, מתוך נימוס)
מאד טעים. זה - הגלובצי הזה, מאד טעים.
ליזה (מתקנת את אהוד)
זה חולודץ. זה גולובצי - עם העלים, וזה חולודץ... אתה עוד זוכר
את המאכלים...    
אהוד
כן, קצת, ככה... רק כמה...
ליזה
לא, יפה מאד... באמת... (לאחר פאוזה ארוכה) אז אתה עדיין
בקבע...                        
אהוד
כן... כרגיל.
ליזה
אתה בבסיס אחר עכשיו?
אהוד
כן... אני בחפיפה, רק מתרגל וכל זה... את יודעת...
ליזה
ואיך בכלל? איך בקבע? (תנועת ראש רב משמעית של אהוד) אתה
נהנה?
אהוד
לאאא, אף אחד לא נהנה שם, זה לא בשביל להנות... (מצחיק את
עצמו)
הדבר היחיד שטוב בקבע, זה שלא לוקחים אותך למילואים. (צוחק)
ליזה (צוחקת איתו)
כן... עדיף להיות חמור בטבע, מאשר קצין בקבע...
אהוד ( צוחק איתה)
כן, אבל המשכורת טובה, תנאים וכל זה... מה איתך?
מה עשית עד עכשיו?
ליזה
מה, עד שנהרגתי בפיגוע? הכל בסדר... אין לי אף אחד. אני לבד
ככה...
עם אמא. רגיל, אתה יודע... רגיל. (פאוזה) אני מציירת קצת...
אני לומדת
לצייר - נשאר לי עוד שנה וחצי ללמוד. ומחפשת עבודה... (פאוזה)
יש לי מלא
ציורים, אני יכולה להראות לך, אחר כך. אם  אתה רוצה...
אהוד
כן... בטח, אני רוצה מאד... כן.

סצנה4. פנים/חדר של ליזה- יום.
ליזה ואהוד בחדרה. אהוד מעיין בציוריה המוזרים של ליזה. [
מאמצע שיחה.]
ליזה
לפני שבועיים עברתי שם, במרחק של רחוב אולי, אולי
שני רחובות משם.
אהוד
שבוע לפני הייתי בתחנה ממול - אותו רחוב... (פאוזה) את יודעת,

פעם בכלל הייתי  נוסע בקו הזה כל הזמן... כל סופ"ש  כמעט...
ליזה
כן... אני גם... ( פאוזה)  יש לי ידיד שגר שם... שלשום?... לא,
לפני
שלושה ימים, כמעט נסעתי אליו, בסוף הוא ביטל, אבל כמעט עברתי
שם...
אהוד
כן... יש שלי חבר שעובד איזה שני רחובות משם, הוא כמעט
נפגע, אפילו שמע את הפיצוץ... ראה את כל הניידות, ומלא
צלמים, התקשורת וכל זה... גם צילמו אותו, לקחו ראיון והכל...
ליזה
הייתה לנו שכנה שנפצעה פעם בפיגוע, לפני משהו כמו שנה... היא
הייתה פצועה קל, או קל עד בינוני, משהו כזה...
אהוד
בן דוד של אבא שלי, היה פגוע הלם וחרדה... עד עכשיו,
עדיין לא יצא מזה... כן...
ליזה
כן... גם היא עדיין לא יצאה מזה... עד עכשיו היא בטיפולי
פיזיותרפיה... וגם צולעת עדיין.
אהוד
בן דוד של אבא שלי עדיין עושה ככה עם הראש... (אהוד מדגים) וגם

עם הכתף קצת, ככה, משהו כזה... ככה... (ליזה מפגינה הסכמה)
אה, את זוכרת את מוטי, שמנמן כזה... נו, מוטי ליפשיץ? רב
סרן...  
ליזה
המגעיל הזה. בטח. כל הזמן ניסה להתחיל איתי... כמו חזיר
לבן...
הבן זונה המכוער הזה, שאימה שלו תמות, מה שהוא עשה לי אז...
אהוד
הוא נהרג.
ליזה
כן?...
אהוד
כן.  אבל בתאונת דרכים...  לפני שנה בערך.

ליזה
באמת?... (מפגינה הזדהות)
יש לי קרוב משפחה שמת בתאונת דרכים, ליד באר שבע...
לפני חצי שנה בערך...
#אימה של ליזה נכנסת לחדרה, קוטעת את שיחתם. היא אומרת לליזה
ברוסית שהיא יוצאת  לתיאטרון. היא נפרדת מאהוד ומליזה. ליזה
נפרדת ממנה ברוסית.
ליזה
היא בעיקר היא אמרה לך להתראות, ושהיא שמחה לראות אותך
שוב אצלנו, וכל זה...
אהוד
היא יוצאת?
ליזה
היא הולכת לתיאטרון...
אהוד
אה, יופי...
ליזה
היא מנקה שם... בערבים בעיקר - אחרי הצגות... אני הולכת לנעול
אחריה.
#ליזה יוצאת מחדרה לנעול את הדלת, אהוד נותר לבד בחדרה. אהוד
מנצל את הרגע, מחייג הביתה (מהטלפון הסלולרי שלו) לאישתו
ומודיע לה שהוא מתעכב קצת בישיבה .

#ליזה נועלת את דלת הכניסה. לפני החזרה לחדר היא נעצרת לצד
מראה בכניסה. עומדת, מהרהרת. מתבוננת מתוך המראה בעצמה, חושבת
על אהוד. היא לוקחת נשימה ארוכה, ומתאספת. היא ניגשת לארון
שבסלון, מוציאה מתוכו בקבוק יין, ושתי כוסות. אהוד יוצא מחדרה,
נחוש לעזוב. אינו רואה את ליזה, הוא נעצר לרגע ובדלת  והולך
לכוון הדלת. ליזה סוגרת את הארון והולכת לכוון חדרה. הם
"נתקלים" אחת בשני. נעצרים זה מול זאת.

סצנה5.פנים/חדר של ליזה-יום.        
ליזה
אתה יודע... זה, מאד חשוב לי שבאת... (פאוזה) אני גם חשבתי
עליך, אחרי פיגועים, באמת...
בפסח, כשהיה  את הפיגוע, אצלכם בנתניה... אז אפילו רציתי
להתקשר אליך... לבדוק
אם אתה בסדר... אבל... חשבתי שזה, אתה יודע, רק תירוץ כזה,
לשמוע אותך שוב... אולי
בתת מודע שלי - לא יודעת... אולי פחדתי שתחשוב עלי שאני מנסה
לחדש את הקשר,
בתירוץ כזה, והייתי נבוכה בטירוף...  
אהוד
טוב, ברור...    
ליזה
אני אפילו התחלתי לחייג, אבל... בסוף  לא, לא היה לי את האומץ
בכלל.
פשוט אמרתי לעצמי שאתה בסדר וזהו. שלך זה לא יכול לקרות... ואז
ניסיתי
לשכוח מזה. לא לחשוב על זה יותר... ככה זה עבר לי. (פאוזה)
חשבתי עליך אחרי הרבה פיגועים, לא רק זה בנתניה... באמת.
ליזה בוכה, אהוד לא יכול לעמוד בזה, מעניק לה חיבוק זהיר.
מרגיע אותה.
[מוזר קצת, לא? לפני שלוש שנים היית בן אדם הכי קרוב אלי, הכי

חשוב לי בעולם... ועכשיו, אני נבוכה, בטירוף... אני לא יודעת
מה להגיד... ]
(אהוד מוציא ומדליק סיגריה) מה, גם אתה מעשן?
אהוד (מנסה להצחיק)
כן... אני מנסה להתחיל, את יודעת...
ליזה
איזה יופי! אני גם... גם אני מעשנת.
סצנת 6.פנים/חדר של ליזה- לילה.
# ליזה ואהוד יושבים על המיטה. שניהם שיכורים. ליזה ואהוד
בסלון. מרימים כוסית יין לחיים.
ליזה
נו תקשיב, תקשיב. נו! עולה חדש מרוסיה הולך לו ברמת אביב...
בא אליו
איזה צפוני, ושואל אותו - תגיד מה אתה רוסי? הוא עונה - "כאילו
דה?! "
(שניהם צוחקים)
ליזה
עוד יין?
אהוד
כמה כוסות כבר שתית?
ליזה
לא שתיתי כלום! כלום. (שותה יין, נוגעת באהוד) תעשה עוד
"קליקים"! בבקשה...
נו עוד פעם אחת. פעם אחת, נו... בבקשה... קליקי אחד... קטן,
נו.
אהוד מנסה להתחמק ללא הצלחה. לבסוף הוא מסכים. הוא מצקצק
בלשונו, ומפיו יוצא צליל מצחיק. ליזה מתפקעת מצחוק. אהוד
מצטרף.  
ליזה
אתה יודע מה הכי בא לי לעשות עכשיו...
אהוד
להקיא את החולודץ?
ליזה
לנשק אותך!
# ליזה מתנפלת עליו, שואפת לשכב איתו, אהוד מתנגד. ליזה מתחילה
להוריד ממנו את החולצה. אהוד מנסה להשתחרר ממנה, הוא עושה
תנועת גוף חדה והחולצה נשארת בידיה של ליזה. היא ממשיכה לנסות,
אהוד מתנגד.  
נו מה בעיה?
אהוד
לא היום, נו... היה פיגוע היום, אנשים מתו, אי אפשר...
ליזה
הפיגוע היה אתמול.
אהוד
לא משנה, אנשים נהרגו שם... די... לא.
(לאחר פאוזה ומחשבה קצרה, ליזה ממשיכה לנסות, מושכת את החולצה
אליה)                                              
ליזה
נו די... אסור לתת למחבלים האלה לנהל לנו את החיים...
זה בדיוק מה שהם רוצים, הרוצחים האלה... חייבים להמשיך
בחיים. אתה מבין? חייבים להמשיך לחיות. (ממשיכה לנסות)
אהוד (מנסה להחזיר לעצמו את החולצה, מושך את החולצה אליו, נעמד
על רגליו)
לא, לא... עזבי, לא.
ליזה (מושכת חזרה)
מה? תגיד לי מה בעיה?
אהוד (מושך את החולצה אליו)
אני מצטער. בסדר. אני חייב ללכת. מצטער...
ליזה (מושכת חזרה, חזק יותר)
על מה אתה מצטער?!
אהוד (מושך את החולצה אליו, חזק יותר)
מצטער!
ליזה (מושכת חזרה, החולצה נמתחת למקסימום)
נו מה קרה לך?!
אהוד
את קורעת את החולצה!
ליזה
מה בעיה שלך!
אהוד
נו תעזבי כבר! די!
ליזה
לא! תגיד לי קודם מה בעיה!
סצנה7 א.חוץ/חזית בניין רחוב- יום.
אהוד בחדר מדרגות מחוץ לדלת דירתה של ליזה (מיד אחרי סגירת
הדלת). הוא מכניס את חולצתו לתוך מכנסיו. הוא נראה מבועת.
מסיים לסדר את החולצה במכנסיו, ויורד במדרגות.

סצנה7 ב.פנים/חדר של ליזה/שירותים- יום.
ליזה יושבת באותו מקום כמו בסצנה6. היא בוכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סתם ככה,
לעמוד מול
הטיפות הקרות
ששוכבות בנחת על
העלה ומתנדנדות
ברוח
ולקנא...

מארב 60 ואדי
סלוקי, 22
באפריל 1998
כיתת נ"חל מוצנח


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/8/05 10:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ק. גנאדי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה