המקום הכי שקט שתוכלו לבקש.
ובתוך כל השקט, ציפורים מצייצות. לא מודעות שאנשים קבורים,
מתים, ממש מתחת לקן שלהן.
פעמוני רוח צבעוניים תלויים מהעצים ומשנים את הרקע.
פירות מפלסטיק קשורים בחוט לענפים. פריחה תמידית.
המקום הכי מת בעולם, פורח.
ויש רק עץ אחד, ערבה בוכיה, שמתאבל על אלו שמזינים אותו.
אני שומעת את קולות האנשים שמתפללים לידי וכל מה שאני מסוגלת
לחשוב זה על הילדים, ההורים, הסבים שטמונים מתחתי.
ועוד בשקט הזה, רעש של כביש.
מכוניות. תנועה.
הכביש הראשי שגובל את בית הקברות.
השגרה שגובלת את הקץ.
היומיומיות, מול המוות.
לידי קבר של ילדה בת ארבע. חסר כל מטרה לדעתי, לקבור אנשים.
זה בזבוז מקום, הרי, הגוף שלה נאכל ברגעים אלו ונרקב.
את מי שרוצים לזכור זוכרים בראש, ובלב.
אנשים מחייכים על שפגשו בי שוב.
איחוד של המשפחה, בשביל איש אחד, או אפילו שניים, שכבר לא
קיים.
הכל פה אחיזת עיניים.