יש כאלו שרואים בי עלבון. הם לא מבינים שאנשים מנפנפים בי כשהם
חלשים, כאילו עצם זה שהם מבליטים אותי מקנה להם איזה כוח. אני
הארוכה מבין אצבעות הידיים, והחשובה מביניהן. כנראה בגלל זה
מיקמו אותי באמצע היד, מוגנת ע"י האגודל והאצבע המורה מצד אחד,
וע"י הזרת והקמיצה מצד שני.

מזלי לא שפר עלי כשבאתי לעולם. נכון, יכולתי לצאת עקומה ורפה
כאצבעו של תינוק הסובל מניוון שרירים. יכולתי גם להיות אצבעו
של מתאגרף מתחיל. מה גם שיש בי חן מסוים. אני עדינה כיאה
לאצבעה המרכזית של בחורה. את הציפורן שלי משייפים תכופות,
ואפילו עושים לי מניקור אחת לשבוע. אני לא אומרת שאני האצבע
האמצעית הכי מסכנה בעולם.

אך חיי אינם פשוטים כלל. אני לא טוענת שעבודתן של הקולגות שלי
קלה יותר, פשוט חיי האישיים אינם פשוטים בכלל. מצבי עגום בגלל
שתי סיבות: האחת היא שאין לי על מה להתלונן. השנייה היא שאין
לי במה להתגאות. זה ממש לא נחמד לחיות חיים נטולי גאווה. לו
הייתי אצבעו של פסנתרן, חיי לא היו קלים יותר, אך לפחות הייתי
המבצעת של יצירות מוסיקליות רבות. לו יכולתי לבחור להיות אצבעו
של סופר או משורר, הייתי האחראית הראשית ליצירותיו. אך אני
אצבעה המרכזית של מזכירה וקלדנית במשרד שכוח אל בתל אביב.

אני נועדתי להיות פועלת. אין ביכולתי ליצור בעצמי. אבל לו
לפחות הייתי שותפה במפעל שמייצר יצירות, ולא סתם שורות שורות
של מילים, נקודות, משפטים שאין להם כל ערך. לא להרגיש את
התחושה הזאת, של לעבוד יום אחרי יום, ולסיים בהרגשה שכל מה
שעשיתי היום, השבוע, החודש, השנה, יכול היה שלא להיעשות והחיים
היו ממשיכים הלאה, בלעדי. בידה של המזכירה, אני חסרת ערך כמו
האוזן בראשו של חירש. רק שבניגוד לאוזן של חירש, או לעין של
עיוור, או לאף של גופה, אני מתפקדת. יום יום, שעה שעה, מילה
מילה, אות אות. וזה כואב.

זה כואב כי להתנגש באותיות א' ו- ה' פעם אחרי פעם, כל יום,
במשך שמונה שעות ביום, אפילו אם יש הפסקה ביניהן, זה לא חיים.
זה כואב כי אני נהיית אדומה בסוף היום, ופגועה עד לשד עצמותיי.
זה כואב כי אין גיוון, כי אין שינוי, כי אין תקווה. זה כואב כי
זה נעשה מתוך חוסר אונים, חוסר ברירה. זה כואב כי אני זאת
שעושה את העבודה השחורה. זה כואב לי בדיוק כמו שזה כואב לאותה
בחורה, שעובדת כמזכירה באיזו סתם חברה.

נמאס לי. באמת שנמאס לי. שייגמר כבר היום הזה. לא רוצה להיות
פה יותר. זאת הפעם השלוש מאות חמישים ושש שאני מתנגשת באות א'
היום ועוד לא עברה יותר משעה! כואב לי. כואב לי בקצה, בין
הציפורן לבשר. אוף אתך, זונה קטנה שכמותך. למה את חייבת לגדל
כאלה ציפורניים? צריך לעשות איזה חוק כזה שקלדניות יצטרכו
לגזור ציפורניים. למה למזכירות מותר ולטבחים אסור?

איי, קיבינימט! זהו, נשבר א', אני לא רוצה לעבוד פה יותר ה'!
אני בשביתה! א'. אך! א', פאק! ה'. אוף, אי אפשר לדבר ככה. א'.
אני הולכת. אני הולכת להכין לך קפה. אוי לא! לא עוד פעם, הכוס
המזדיינת. זה חם. קיבינימט! אוף! כבר עדיף המקלדת. רותח, רותח,
רותח! תניחי את הכוס יא חתיכת נבלה מסריחה! תניחי, עכשיו! זהו.
שתית מספיק קפה. יאללה. נו זה כואב, יא שרמוטה! אההה! די, די,
די, את לא שרמוטה. אני אוהבת אותך. באמת, זה רק מעצבים ככה.
נו, את יודעת. יום קשה. באמת, אני אהיה טובה. רק תניחי את
הכוס, תניחי, תניחי.
אוווווווווו. יופי. תודה לאל. קצת מנוחה. לא, איי! למה קנאקים
עכשיו? כן. ככה. יופי. תמשיכי לנער. הםםםם, כן. קצת שקט.


אבל השקט הזה לא נמשך הרבה זמן. תכף ומייד חוזרים לעבודה. אבל
לי נמאס. אני לא מקשיבה יותר. את לא תגידי לי מה לעשות. הנה,
תראי. ככה. לא א', לא ה'. אפילו לא ג'. למה? ככה. אני שובתת.
כמה אפשר עוד לשאת?

את מעסה אותי מן הבסיס לקצה, אפילו מכניסה לפה ומלקקת. זה חמים
כזה, נעים. נורא נחמד. אבל אני לא הולכת להקשיב לך יותר. אין
יותר הזדמנות שנייה. אני נשארת ככה. לא זזה. לא מעניין אותי
כמה הרקמות העצביות דופקות על הדלת. אין כניסה. ותגידו למוח
שלכם שילך קיבינימט. תגידו גם ללב - לא רוצה להביא דם, שלא
יביא. אני נשארת פה. בתוך הפה שלך, לא זזה. את יכולה ללקק
ולנשוך כמה שאת רוצה. אני כבר לא מרגישה אותך יותר. זה לא מה
שהיה פעם. זה שאת רק אחרי צבא ועדיין לא הספקת לעשות כלום עם
החיים המזופתים שלך זה לא בעיה שלי. מצדי, תקלידי עם תותבת.
זהו, לא מגיבה יותר. לא שומעת אותך. לא רואה אותך. תני לי
להיות לבד. לכי תמצאי לך פראיירים אחרים שיעשו בשבילך כסף.
תבקשי מצדי מהכוס שלך. שהוא יעבוד כי אני בפנסיה.

בהתחלה, נראה שזה עבד השקט הזה. במשך כמה דקות שלמות עיסית
אותי, ליקקת אותי, אפילו לא שתית קפה. אז התחלת להתעלם ממני.
המשכת לעבוד עם כל האצבעות האחרות. הסתכלתי עליהן, במנוחה
כזאת. כמעט לא היה הבדל במהירות ההקלדה, או ביעילות שלך.
מקצועית את כן. אין אפס. אבל הרגשתי את האמה ואת הקמיצה
סובלות. הרגשתי את הסבל שלהן. כאילו לא מספיק קשה שגרת העבודה
שלהן, הן עוד היו צריכות לעבוד כפול, עכשיו כשאני בפנסיה.
עליהן ריחמתי. חברותי לעבודה. לחיים. למיטה. הכל. רציתי להגיד
להן שיפסיקו. רציתי להגיד להן שזה נורא פשוט, ככה. פשוט להפסיק
את הניצול הזה. להפסיק להקליד כל כך מהר, כל כך הרבה, ובשביל
מה? אבל הן רק הביטו בי במבטים של שנאה. ציפורניהן המשויפות
שעברו כל כך הרבה דפיקות של מקשים רק הסתכלו עליי במבטים שאמרו
"עצלנית", "בגללך אנחנו צריכות לעבוד כפול עכשיו",
"פרימדונה".

לא ניסיתי להסביר. הן היו מקרה אבוד. הן לא הבינו אותי. זה
מעצבן כשלא מבינים אותך. הן לא הבינו שבשביל לשפר משהו אנחנו
צריכות להפסיק לעבוד כולנו ביחד. הן לא הבינו שאם אנחנו נפסיק
ביחד אז למוח לא יהיה את הכוח לגרום לנו להמשיך. אך אני נשארתי
בשלי. דעתי הייתה גמורה עליי. אני לא הולכת לחזור לזה. בשום
פנים ואופן. עברתי מספיק עד היום. אותי לא ינצלו.

זה לא היה פשוט לראות את האמה לוקחת לי את ה-א' ואת הקמיצה
פולשת לי למקש ה-ה'. חשתי פתאום שבכלל אין לי טעם לחזור. גם אם
הייתי רוצה. זהו, להידפק כל יום, פעם אחרי פעם, זה לא בשבילי.
זה מאחורי כל זה. זה לא נעים לצפות בסבל של אחרים, אך לא
יכולתי לשאת את עול טיפשותן, פחדן וספקנותן של האצבעות שלידי.
הייתי מחויבת להמשיך במה שהתחלתי. יהיה מה שהיה.

ואז היה. את לקחת אותי לרופא. דיברת כל כך יפה אצל הרופא. אמרת
שכואב לי. שאני עובדת נורא קשה (למרות שלא עבדתי כבר יומיים).
אמרת שאת חושבת שמשהו לא בסדר. שאת כבר בקושי מרגישה אותי. אבל
הרופא היה זר ומנוכר. הוא דקר אותי, כאילו כדי לראות שאני
עדיין בחיים, אבל זה כאב. הוא נגע בי, בכל מקום בגוף. מגעו לא
היה רך וחמים כמו שלך, אלא קר ונוקשה כמגעו של זר. לא אהבתי את
אצבעותיו המגששות, הלוחצות על המקומות הכי כואבים. כאילו יש
איזו תחרות מזוכיסטית כזו, של איזו נקודה הכי כואבת.

הוא נתן לך יומיים מחלה. אמר שזה יעבור. שאני אעבור. הוא חשב
שזה יעבור לי. שאני אנוח לי יומיים ואז אחזור לעבודה "עם מרץ
וכוחות מחודשים". איזה מרץ? איזה כוחות? למה בכלל לחדש כוחות
אם אחרי שעת עבודה בודדת כבר שוחקים אותם? רציתי לחנוק אותו.
רציתי לקרוא לאצבע המרכזית השנייה וללחוץ לו על העורק הזה
בגרון, שאם לוחצים עליו מספיק זמן הבן אדם מפסיק לנשום. אני לא
אעבור! זה לא יעבור לי! אני לא אנוח לי ואחזור עם "כוחות
מחודשים"!

חשתי את הרקמות העצביות דופקות לי בדלת. חשתי את הלב מזרים לי
דם לעורקים. הזדקפתי. פתאום התיישרתי לי בגאון, מסרבת לציית.
ככה, מול הפרצוף של הרופא. את ניסית להתחמק. אמרת "זה לא אישי,
אדוני הרופא", אמרת "אני לא יכולה לשלוט עליה". הרופא חייך,
ולא התייחס בכלל. הוא לא התייחס אליי כי הייתי האצבע האמצעית.
את עמדת עם אצבעך האמצעית מכוונת אליו אבל הוא לא ראה את זה,
כי פנייך לא הקרינו שמץ של עלבון כלפיו. להפך. את הודית לו.
כמו מטומטמת. התעלמת ממני. כמו מטומטמת. ניסית לכסות אותי עם
היד השנייה כשיצאת מקופת החולים.

ככה הלכתי ברחוב. פרשת את אצבעותייך לצדי כדי שלא אבלוט. גם הן
פתאום, נראו זקופות, אך לא כמוני. אן עמדו סתם בגלל שאמרו להם.
אני עמדתי כי אמרו לי להפסיק לעמוד.

נחתי יומיים. שכבתי לי על זרי הדפנה. בלי קפה, בלי מקשים.
אפילו גזרת לי את הציפורן. אך ביום השלישי, התייצבת בעבודה
כרגיל. ממש כרגיל. אפילו בלי "כוחות מחודשים". פניי פנו בחזרה
לאות א'. ניערת אותי קצת. לא רציתי. אבל ידעתי שאם לא אעשה זאת
את שוב תשתי קפה. א'. בכיתי. ה'. התחושה המוכרת. ה'. אין תקווה
א'. אין שינוי ע'. ההנאות היחידות בחיים הן הקשת האותיות הלא
נכונות לפעמים, כאילו אני לא עושה מה שאומרים לי. אבל בעצם כן.
כי אין ברירה. כי לבד אי אפשר להמשיך. אז אני תקועה באמצע.