עשר בלילה, אחת עשרה וחצי, חצות, הילדים הצורחים מהגן הציבורי
ליד סוף סוף החליטו לעזוב. זה לא הצעקות שהפריעו לה, זה קולות
הצחוק כאילו הם לא באמת רוצים לצחוק אבל צוחקים. צוחקים, כי
מצפים מהם, כי הם ילדים, כי אמא ואבא יהיו גאים.
אחת בלילה, הטלוויזיה מוציאה קולות של איזה סדרה נשכחת משנות
ה- 60'. בשחור לבן מרצדות נשים שהן חזקות וחלשות תוך כדי.
ניסיון ליצור דמות עגולה כלשהי, בסדרה חסרת משמעות. משהו
שייזכר.

ורק היא, עדיין מול המראה, מסתכלת על עצמה. סנטימטר אחרי
סנטימטר בפנים ובגוף. הנה עוד חצ'קון וכאן הולך לגדול אחד. כאן
לא שמתי קרם הגנה ויש לי הבדלי צבעים.

הזקנה מהבית הצמוד דופקת עם המטאטא על הקיר, הרעשים בטלוויזיה
מפריעים לה. והיא מול המראה לא מבינה למה זה מפריע לזקנה הזו.
היא אף פעם לא התלוננה על ריח העוגות השרופות מהבית הצמוד ולא
אמרה מילה על הפיליפינית שחוסמת את המדרגות עם שקיות של אורז.

והנה צלקת קטנה ברגל, אפשר להסתיר אותה, אפשר להסתיר הכל, אפשר
לא לצאת מהבית. עקיצות יתוש אדומות ובלוטות על רגל ימין, על
רגל שמאל רואים שגירדה. גירדה ודיממה.

שתיים בלילה, כנראה, והאור נכבה. הטלוויזיה השתתקה באמצע שיר
של זמרת נשכחת. הפסקת חשמל, אבל היא לא יכלה לדעת אם זה בכל
השכונה או רק אצלה בבית, בשעות כאלה אנשים ישנים. היא תמיד
קינאה בהם.

והיא לא זזה מהמראה, יודעת כבר בעל פה איפה יש כתם לידה ואיפה
נקודת שמש. מזיזה לאט לאט את ידה על הבטן, בודקת שומנים,
מרגישה שערות מיותרות.

החשמל חזר, הטלוויזיה נדלקה ברעש נוראי, והזקנה התחליה לדפוק
חזק יותר על הקיר. מבחוץ נשמעים עוד שני ילדים ורק היא עדיין
מול המראה, בודקת.