[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הבית שלי הוא די קטן. יש בו שטיח כחול מקיר לקיר (קצת קרוע
בקצוות אבל ככה זה בבתים ישנים). הגג של הבית שלי פתוח, דרכו
נכנסות קרני השמש. יש בו בבית את הריח המיוחד שלו, הריח הזה
שכשאתה מריח אותו אתה יודע שהגעת הביתה. הדבר היחיד שמעצבן
בבית שלי זה שצריך לעזוב אותו בכל בוקר, מוקדם בבוקר. ובלילה
צריך לחפש אותו בחזרה. הוא תמיד נמצא שם, ובכל זאת, זה נורא
מעייף לחזור הביתה בסוף היום ואז להתחיל לחפש אותו. אבל למרות
הכל, זה הבית שלי, ואני מעדיף לחפש את הבית שלי מאשר לישון כל
פעם במקום אחר.

אני לא באמת גר שם לבד. אולי הייתי צריך לציין את זה קודם.
חשבתם בטח שהבית שלי הוא רק שלי וכל זה. אז הוא לא ממש שלי.
אני לא משקר או משהו, פשוט שכחתי להזכיר את זה. בבוקר אני חייב
לזוז כי יש שם מישהו אחר. אם אני לא זז בזמן הוא פשוט דורך
עלי, ככה, בלי מחשבה שנייה. ת'אמת גם אני הייתי דורך עלי אם
הייתי במקומו. אבל אני קטן והוא גדול. אז אני ישן בלילה והוא
ביום. ככה זה בינינו. מסתדרים. כבר די הרבה זמן אנחנו ככה.

הקיצר, אתמול יצאתי מהבית, כרגיל. סיירתי במקומות הרגילים שלי
ככה סתם להעביר ת'יום. אכלתי, שתיתי, התפנקתי בשמש, עשיתי את
כל הדברים האלה שכולם היו עושים אם לא היה להם משהו שהם חייבים
לעשות כל יום. בלילה באתי הביתה, וכרגיל, צריך לחפש. אולי זה
בחדר, אולי על השולחן, אולי בכניסה לבית בכלל, או מתחת למיטה.
כל יום זה במקום אחר. אז בהתחלה לא דאגתי. התעצבנתי, זה כן,
אבל לא דאגתי. וככה, עוברות להן כמה דקות, ועוד כמה דקות, ואני
לא מוצא.

בהתחלה לא קישרתי, אבל היו קולות מוזרים כאלה מהחדר השני, שלא
נשמעו כמו הטלוויזיה. יש לפעמים צעקות בבית, זה מעצבן כי זה
מפריע לישון, אבל אף פעם לא התייחסתי במיוחד. הפעם הקשבתי
קצת.

"מה קרה לילד שלי? למה הוא עוד לא חזר?"

זה הספיק לי. 'שילך. מילא שילך, אבל עם הבית שלי עליו? איזה
חוסר התחשבות? לאן לעזאזל היה כל כך דחוף לו ללכת שהוא לא יכל
לפחות להוריד את הבית שלי ממנו לפני שהוא יוצא? איפה אני אשן
עכשיו? גם אם אני אמצא מקום אחר, איך לעזאזל אני ארדם עם כל
הצעקות האלה מהחדר של הטלוויזיה? אוף. אני שונא ילדים! כוס אמו
וינעל אביו! עכשיו אין לי בית'.





יצאתי לחצר. הייתי כל כך עצבני שהמחושים שלי סמרו. גם אם הייתה
מונחת לפני נעל בית מפרוות שפן לא הייתי יכול לישון עכשיו.
'אני אמצא אותו', החלטתי, 'ינעל אביו וכוס אמו אני אמצא אותו,
את החריאט הקטן הזה. יומיים וחצי, יומיים וחצי שלמים שאנחנו
חיים יחד, ישנים באותה מיטה, וככה הוא בורח, עם הבית, בלי
לחשוב בכלל מה יהיה איתי!'

ירדתי מהקיר החיצוני של הבניין. כמעט נפלתי לחצר מרוב שהייתי
עצבני. צעדתי על החול, הלוך ושוב, הלוך ושוב, כבר כאבו לי
הרגליים מכל העסק. וזה עוד אחרי שהלכתי כל היום. איפה לעזאזל
אני אמצא אותו? סיירתי בכל מילימטר מהחצר. עם החצר שלנו, זאת
לא משימה פשוטה בכלל. כל שני צעדים יש אבן, וצריך לטפס עליה,
וצריך לרדת ממנה, ואז עוד אבן, ועוד אבן. אחרי בערך מאה אבנים
הבנתי שאני לא יכול לסייר בכל החצר. גם אין טעם בכלל. החצר
בשבילו זה לא כמו החצר בשבילי. ינעל אמו יכול לסיים לעבור את
כל החצר הזאת בשני צעדים וחצי. טוב, אני מגזים קצת. חמישה-ששה
צעדים, בסדר? לא מאתיים לכל כיוון! חוצמזה, הוא לא יכול להתחבא
מאחורי אבן כמוני. אז ויתרתי על החצר. ניסיתי לחשוב איפה אפשר
להחביא ילד, וזו ממש לא משימה קלה בשביל יצור קטן ומסכן כמוני.
ילד זה לא דבר קטן, ואם הוא לא חזר אז מישהו בטח החביא אותו.
אבל איפה לעזאזל מחביאים ילד?

בעוד אני נעצר על האבן, נח וחושב איפה שמו את הילד עם הבית
שלי, התחלתי לחשוב שזה בעצם בכלל לא אשמתו שהוא כזה. האבנים
האלה, אם הוא לא היה שם נעליים, היו נכנסות לו בתוך הרגליים
ומתחילות לכאוב. אני זוכר איך פעם אחת התהפכתי על אבן. עם המזל
שלי, זה בדיוק היה הקצה של האבן, וזה כל כך כאב שבקושי יכולתי
להזיז את הגוף. למזלי, הרוח הפכה אותי חזרה אחרי כמה רגעים.
אבל אם הייתי ילד, לא הייתי יכול בכלל לצאת מהבית בלי נעליים.

מי יודע אם הוא בכלל רצה ללכת? אולי הוא רצה לחזור הביתה
ולהביא לי את הנעליים כשבדיוק מישהו לקח אותו באמצע והחביא?
ואולי דרכו עליו כמו על אח שלי? היה לי אח קטן, שהיה גר בנעל
איתי. זה היה מזמן, לפני יום שלם אולי. יום אחד הוא הלך ולא
בא. יצאתי החוצה לחפש אותו. חיפשתי בכל המרפסת. בסוף ראיתי
שדרכו עליו. הגופה שלו הייתה מונחת לה ככה במרפסת, עד שאחת
הידיים של מנהלת הבית אספה אותה עם נייר מהרצפה. אני חושב שזה
בכלל היה הילד שדרך עליו. יכול להיות שהוא אפילו עשה את זה בלי
כוונה. בכל אופן, מאז אני שונא ילדים.

המחשבות האלה על אחי הזכירו לי כמה אני מתעב את הדייר הזה
שחולק את הבית שלי איתי. שוב לא רציתי דבר פרט ללמצוא אותו.
למצוא את המניאק, להוריד לו ת'נעליים וללכת לישון סוף סוף.
הייתי כל כך עייף. עייף מת.

התקדמתי עוד כמה אבנים. הרגשתי איך כל אחת מששת רגליי מושכת
לכיוון אחר. בסופו של דבר כולן משכו לאותו כיוון, למטה.
הרגליים הדקיקות לא יכלו עוד לתמוך בגופי. אבל זה היה מסוכן
מדי בחוץ. יש חתולים בלילה, וחתולים שונאים מקקים.

גם ככה לא היה סיכוי שהייתי מוצא אותו. איפה בכלל הייתי מחפש?
אני לא באמת יודע לאן הוא הולך כשהוא נועל את הבית שלי ויוצא.
אני אפילו לא יודע לנחש. כאב לי. כל הגוף כאב לי, אפילו הלב.
הבנתי שלא אראה את הבית שלי יותר. לא אריח את ריח הרגליים
המזיעות שכל כך אהבתי. ייקח עוד הרבה זמן עד שאתרגל למקום
אחר.

בכוחותיי האחרונים דידיתי לעבר הסוף של החצר. אבל איבדתי את
חוש הכיוון כנראה. היה שם בית חום. לא בית כמו שלי אלא בית
גדול, חום כזה. הדלת שלו הייתה סגורה לבני אדם, אבל אני יכולתי
לעבור. בכלל, למקקים תמיד יש פתחים כאלו, כאילו משאירים לנו
במיוחד, כדי שנוכל לעבור.

בפנים היה חשוך וקריר, בדיוק כמו שאני אוהב. 'כאן אבלה את
הלילה'. החלטתי ללכת לישון. אפילו לא ללכת, רק לישון. ואז זה
העיר אותי. הריח. הריח המוכר הזה, כשכאתה מריח אותו אתה יודע
שאתה נמצא בבית. אבל כל כך רציתי לישון. בכל זאת הלכתי, הייתי
חייב. צעדתי בכיוון הריח. היה חשוך, אבל בתוך החושך ראיתי משהו
בצבע לבן אפור, קצת קרוע בקצוות. הבית שלי! כבר חשבתי שלא אראה
אותו יותר!

עם כל צעד נוסף שעשיתי, נדמה היה כאילו לבי החסיר פעימה. הבית
שלי היה כל כך קרוב, כל כך קרוב. אבל הוא היה תפוס. הילד לא
טרח להוריד אותו ממנו לפני שהלך לישון. ידעתי שהוא ישן כי
טיפסתי עד העיניים שלו והן היו סגורות. לא ידעתי מה לעשות.
הייתי חייב להשיג את הבית שלי. ואז עלה בי הרעיון. לא ממש
ידעתי איך אבצע את זה, כי אני מקק וכל זה, אבל הייתי חייב
לנסות. לא יכולתי לוותר בכזו קלות על הבית שלי.





בכוחות מחודשים, דילגתי על האבנים, דידיתי למעלה, למעלה, עד
למרפסת, חדרתי פנימה דרך המתחת של התריס, התעופפתי לרצפה,
ורצתי. רצתי כל עוד נפשי בי, עד שנתקלתי בשני בתים חדשים. זהו.
לבי פעם בחוזקה. התקרבתי בזהירות אל הבתים. נראה שתפסתי את
תשומת לבו של נועל הנעליים. הרמתי את ראשי הכי גבוה, בניסיון
נואש לתפוס את מבטו. לפעמים אתה חושב שדי בזה שתתפוס את המבט
של מישהו והוא ידע בדיוק מה אתה רוצה להגיד. אפילו אם אתה מקק
וכל זה. אבל הוא היה מדי גבוה. גם ככה הוא בטח לא היה מבין
אותי אם הייתי מסתכל לו בעיניים.

"מירה!"

הוא פלט זעקה. אולי הוא הרגיש משהו? אולי הוא הבין?

"מירה!"

"אה..."

"נו, מירה!"

מירה באה. היא נעלה נעלי בית ורודות, יפות כאלה, הייתי יכול
בכיף לנמנם לי קצת בנעלי הבית הורדרדות שלרגליה. 'אולי היא
תבין', חשבתי. מתחתי את כל גופי בניסיון להסתכל עליה. היא
הייתה יותר נמוכה מבעלה. במאמץ עילאי הצלחתי לראות את עיניה
הירוקות. הסתכלתי לה עמוק לתוך העיניים. 'הבן שלך במחסן. קחי
אותו. תשכיבי אותו לישון, תספרי לו סיפור לילה, תורידי לו את
הנעליים, ותחזירי לי את הבית שלי'. נדמה היה שהיא הבינה, לפחות
בערך, כי היא הורידה את הנעל מכף רגלה השמאלית. או שזו הייתה
הימנית. אני לא יודע למה אתם קוראים שמאלית, ימנית, שמא...

"זהו, זה כל הסיפור. מה כל כך קשה? בשביל זה הייתי צריכה לקום
באמצע תוכנית בטלוויזיה?"








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגן זה כמו
איבר מין -
אם הוא ארוך
מידי, אומרים
שהוא וולגרי.
אם הוא קצר
מידי, אומרים
שאין לו טעם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/8/05 1:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר-לי יונגבלוד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה