היה הייתה שדון, או יותר נכון שדונית קטנה, שהייתה לה בקשה
יחידה, להיות פיה קסומה.
נשמע מוזר? אבל תחשבו על זה.
כולם רוצים כנפיים, כולם רוצים שק קסמים, כולם רוצים תמימות
מנצחת וחיוך כובש.
כולם רוצים לחיות באגדות וכולם רוצים לחוות, ליהנות.
אבל בשביל להיות פיה צריך לעבור דרך ארוכה, שבדרך כלל היא גם
תלולה ומלאה בסלעים וחבטות כואבות.
כדי להיות פיה, צריך להמשיך לצעוד, לא להישבר, לא ליפול, לא
לאבד תקווה.
אז החלטתי להיות פיה. התחלתי לצעוד בדרכי, חלמתי חלומות
מפורחים על פיות ונסיכים, פגשתי חברים חדשים שגם הם צועדים
בשביל להיות פיות. עם חלקם נשארתי, חלקם שחררתי, וחלקם
איבדתי.
עשיתי המון טעויות, לא למדתי לקחים, המשכתי לחפש אגדות.
נחבטתי בהמון סלעים, סלעים קשים, שהשאירו בי צלקת או שתיים.
וכאשר ניסיתי לקום מהמכה, הדרך למטה הייתה מהירה.
עד שליל קסמים אחד, כאשר צעדה לה בין הפרחים והליליות נפלה
לפתע פתאום לבור עמוק עמוק...
עוד לא היו לה כנפיים, אז היא המשיכה ליפול.
עד שלבסוף נאחזה בענף קטן ובודד והתיישבה במעין בועה שהייתה
קבורה בצדדי הבור.
היא נשארה שם כל הלילה, מקופלת, מפוחדת, בוכייה, החלה לחשוב על
כל המסע הארוך הזה שעברה, ומה היא תעשה עכשיו? ולמה היא התחילה
לצעוד בכלל? למה רצתה להיות פיה?
היא המשיכה לחשוב, לנסות לשחזר את כל מה שקרה, הזיכרונות,
הכאב. הדברים שנשארו מאחוריה הכאיבו לה נורא.
אבל היא הבינה פתאום משהו מסתורי וגדול...
היא הבינה שעל טעויות העבר אין עוד מה לבכות, שאת הצלקות
והזיכרונות המכאיבים אין עוד טעם לזכור. עליה לקבל את מה שקרה
כנחלת העבר, להרים את הראש ולהמשיך ללכת.
היא הבינה שאין היא רוצה להיות פיה, כי לפיות יש כנפיים שאיתן
הן בורחות מבעיות, כי לפיות יש שק קסמים שאיתן הן פותרות כל
קושי וכאבים, ולפיות אין חיים כמו באגדות מכיוון שהן קיימות רק
באגדות.
היא רצתה להיות מה שהיא, שדון, שדון מכוער וקטן.
קצת תמים, קצת שובב, קצת טיפש, קצת יפה, קצת חכם, קצת קטן, קצת
גדול. קצת הכל!
היא הבינה שהיא בורחת ממי שהיא, מנסה להוכיח לעצמה שהיא מישהי
שהיא לא...
ואף אחד לא מבין למה היא עושה את זה...
למה היא כל כך שונאת את מה שהיא...
לא צריך לברוח מהמהות שלך, לא צריך לברוח ממי שאתה, צריך לקבל
את מה שאתה!
צריך לרפא את הפצעים שלך, לתקן את הטעויות שלך, הכל אפשרי...
אם רק אני אאמין בעצמי, אם רק אני אקח כוח מעצמי, הכל
אפשרי...
נכון שלפעמים קשה, והמוות נראה פתאום יפה, ונכון שלפעמים
פוגעים ורוצים להחזיר את הדברים הקודמים. אבל אי אפשר לוותר,
אי אפשר להפסיק לנסות לתקן.
אי אפשר להפסיק לקוות.
כי אם לא, כל מה שנשאר לנו זה רק אבק פיות.
וככה, אחרי שעות של מחשבות עם עצמה, החלה השדונית לטפס מחוץ
לבור, עוד מטר ועוד סנטימטר, לאט לאט... עד שלפתע הרימה את
הראש וראתה מעליה שמיים תכולים ושמש זורחת...
עלתה מעלה, נשמה ושאפה, התעמקה בנשימה ובשאיפה, הרגישה איך
שהגוף שלה מתעורר לאט לאט, איך הוא מתרומם מעלה מעלה מעלה, עד
שנשא אותה לענן לבן ורך... שבו נמצאו עוד שדונים שאת דרכם
איבדו. ומאז היא שם למעלה, מכוונת שדונים ושדוניות, בשקט בשקט
היא פועלת, עדיין מנסה להבין את משמעיוות החיים.
שהן קצת נסתרות, קצת גלויות, קצת נחבאות... אבל הן איפשהו... |