כשההורים שלי החליטו שלשום לקנות טלוויזיה חדשה, מאוד שמחתי.
הטלוויזיה הקודמת שלנו די ישנה, ונראה כאילו נגמרו לה מזמן
הצבעים, וכל מה שנותר בה הנם גוונים דהויים של שחור, אדום
וירוק. גם התמונה קופצת ומרצדת והקול מגיע ונעלם כרצונו.
בקיצור- גוססת. תחילה תכנן אבא לנסוע לאחת מרשתות מוצרי
האלקטרוניקה הגדולות ולקנות שם טלוויזיה, אולם אימא התנגדה.
היא התעקשה שנרכוש את הטלוויזיה מאדון שמידט. אדון שמידט הנו
אדם מבוגר, כבן 65 לערך, המתפרנס כבעלים של חנות שכונתית קטנה
למוצרי חשמל ואלקטרוניקה. כולם מכירים אותו ונראה כאילו הוא
מכיר את כולם. הוא מדבר בעברית מוזרה, ארכאית כזו, של פעם.
נוהג הוא לעמוד בחנותו, השוממה על פי רוב, לבוש במכנסיים חומות
ישנות ובחולצת כפתורים אפורה, לנפנף בידו לעוברים ושבים ולחייך
אליהם. אימא אמרה שהחנויות הגדולות מרוויחות גם ככה הרבה כסף,
ואילו החנויות הקטנות מתקשות למכור את מרכולתן. אומנם המבחר
אצל מר שמידט אינו גדול במיוחד, אבל השירות יהיה שירות של פעם,
טוב בהרבה מזה של אנשי המכירות  ברשת בינלאומית, וגם נעשה
מצווה ונסייע לו בפרנסתו.
וכך הלכנו שלושתנו לחנות של מר שמידט. הבטנו, האזנו ולבסוף
בחרנו טלוויזיה גדולה, על פי המלצתו. זו טלוויזיה מתקדמת
ביותר, כך אמר, היפר-בנד מובנה, סטריאו ואפשרות לחיבור
די.וי.די ווידאו במקביל. אכן, נראה היה שמר שמידט בקי בתחום
זה, ואנו שמחנו על שבחרנו לרכוש אצלו את הטלוויזיה. אתמול
בצוהריים הגיעה הטלוויזיה החדשה, מלווה במר שמידט. ירדתי למטה
לסייע לו להעלותה אל דירתנו, וכשהגענו החל מר שמידט להתעסק
בחוטים וחיבורים שונים, ואף כיוונן את הערוצים. כשסיים, כעבור
רבע שעה, מסר בידי את השלט הרחוק כשחיוך של גאווה נסוך על
פניו, והסביר לי בקצרה על הכפתורים והפונקציות האפשריות. לאחר
מכן יצא את הבית, כשהוא מבטיח להגיע למחרת על מנת לוודא שהכל
פועל כשורה.
למחרת, כלומר היום, אכן הגיע מר שמידט לביתנו, כפי שציין מראש.
הגיע בשעת בוקר, ואני יחידי בבית, מאחר והימים ימי החופשה הם.
"ובכן, אישי הצעיר, האם פועל הכל כשורה ?" שאל, ואני עניתי
שהכל ממש מצוין, חוץ מהכפתור של הבהירות שמשום מה אינו עובד.
הראיתי לו את הכפתור המדובר, עליו מסומן מעין כוכב לבן זעיר.
"זה אינו הכפתור לכיוון הבהירות, כפתור הבהירות הנו זה" השיב
בהורו על כפתור אחר.
"אם כך, מה עושה הכפתור הזה ? לחצתי עליו מספר פעמים ולא קרה
דבר !"
"זה כפתור מיוחד" לחש כממתיק סוד, למרות שהיינו שנינו לבדנו
בדירה. "יש להקיש את הצופן הסודי ורק לאחר מכן פועל הכפתור.
הרי אין אנו רוצים שבטעות הוא יילחץ, נכון בחור ?"
"אבל מה עושה הכפתור ?" שאלתי בסקרנות
"בעזרת הכפתור הזה תוכל להיכנס לתוך הטלוויזיה ולנטול חלק
בתוכנית בה אתה צופה !" לאט בקול כה נמוך, עד כי בקושי שמעתיו.
בעל כורחי גיחכתי למשמע דבריו. נו באמת, האם הוא חושב שאני ילד
קטן שיאמין כפתי לדבריו ? אפילו קצת נעלבתי. "רואה אני שאינך
מאמין" נאנח מר שמידט, "ובכן, נסה בעצמך ותיווכח כי צודק
אנוכי. הצופן הסודי הנו 1-9-2-8. אבל הישמר לך: ברגע שתיכנס
לטלוויזיה תוכל לצאת רק כאשר תסתיים התוכנית בה אתה צופה, אף
לא דקה קודם לכן ! ואם חלילה יארע לך דבר מה במהלך הזמן הזה
... ובכן, במקרה כזה לא תשוב לעולם!" הרצין לפתע. הנהנתי
בהסכמה, למרות שלא האמנתי לו, ולו אף לרגע אחד. הזקן הזה קצת
מטורלל, חשבתי, אולי נובע הדבר משברון לב על חנותו הומת האדם
פעם, שנתייתמה מקונים. כך או כך הלך לו לדרכו מר שמידט, ואני
נותרתי לבדי עם הטלוויזיה והשלט הרחוק שלה.
אני לוחץ על רצף המספרים שמסר לי, ומאומה אינו קורה, פרט
להחלפת הערוצים על המרקע. גם לחיצה על הכפתור עם הכוכב הלבן
אינה משנה את המצב ואני נשאר יושב על הספה ובוהה במסך. בטח אין
לו מושג מה עושה הכפתור הזה, ופשוט לא רצה להודות בבורותו.
אולי ננסה פעם אחרונה, אני אומר לעצמי, בסדר הפוך. אם גם זה לא
יעבוד, אני אטלפן ליצרן ואשאל את נציג שירות הלקוחות שלהם.
הפעם אני לוחץ קודם על הכפתור, ומייד אחר כך מקיש את רצף
המספרים: 1, אחריו 9, 2, ולבסוף 8.
אור לבן וחזק מכה בי ומעוור אותי למספר שניות, כך שאיני מסוגל
לראות דבר. לאחר שכבה האור ישנה עלטה מסביב, אך מאחר ובעיניי
צרוב עדיין זיכרון האור, אני מביט ניכחי כסומא. לאוזניי מגיעים
קולות דיבור חרישי בשפה שאיני מבין, ובאפי עולה ריח צחנה
נוראית הגורמת לי לתחושת קבס. עיניי מסתגלות לאיטן לחשיכה,
ואני מוצא את עצמי במקום דחוס וטחוב כשמסביבי אנשים רבים,
ומשום מה הכל בצבעי שחור-לבן ! הזקן צדק ! לא יאומן כי יסופר !
כמה רגעים חולפים עד שאני מסתגל לרעיון הזה. אבל כיצד זה יתכן
? הרי זה עומד בסתירה להיגיון ! בו במקום אני מחליט לבקר את מר
שמידט בחנותו ולבקש ממנו פרטים והסברים נוספים. לרגע קצר אני
תוהה מדוע הכל בשחור-לבן, ואז מבין. הרי בניסיון הראשון שלי
לחצתי על המספרים לפני שלחצתי על הכפתור, ורק התחנות התחלפו.
המספר האחרון היה 8, כלומר נכנסתי לתוך תוכנית בערוץ המדע !
לפחות לא הושלכתי לתוך להקת אריות זועמים, אני מנחם את עצמי.
כל עוד אני בקרבת בני אדם ולא בג'ונגל שורץ טורפים, אני אסתדר.
ערוץ משעמם למדי, אף פעם לא צפיתי בו ממש. אני יכול לחשוב על
כמה ערוצים ותוכניות מעניינות הרבה יותר שיכלתי לנפול לתוכם.
בוא נראה, השעה הייתה בערך 0920 או 0925, והתוכנית תסתיים
בוודאי בשעה 1000. כלומר, יש לי עוד קצת יותר מחצי שעה להעביר
כאן, ואז אוכל לחזור הביתה ולהתחיל להשתעשע באמת עם
הטלוויזיה.
בינתיים אני מסתכל סביבי ומנסה להבין היכן אני נמצא. המקום די
חשוך, כך שקשה להבחין בפרטים, ואני חש שאני נמצא בתנועה. קול
שקשוק מגיע לאוזני, ולכן אני חושד שאולי זו רכבת. אני מנסה
להקשיב לדברי האנשים שמסביבי, אך רובם שותקים או ישנים בעמידה,
ואלה מהם שכן משוחחים בשקט, עושים זאת בשפה שאיני מכיר או
מזהה. הריח שעומד באוויר ממש זוועתי, כאילו שמזמן היו צריכים
לאוורר את המקום. למה אין פה חלון או צוהר אוורור ? האוויר מלא
בצחנת קיא, שתן וזיעה. הבחילה בה נתקפתי כשהגעתי חולפת בהדרגה,
לכשאני מתרגל לריח הנורא.
עוצרים. האנשים מתחילים להתלחש ביניהם ואני שומע גם קולות בכי
והתייפחות. לפתע כמו זז הקיר הצידה, ופתח רחב נפער. מולי אורות
מסנוורים, נביחות כלבים וצעקות בשפה זרה. מה המקום הנורא הזה ?
אני מחליט להישאר במקומי. אינני חלק מן האנשים הללו, יהיו מי
שיהיו, ואין לי כל חפץ ללכת אתם למקום אליו הם הולכים. כן, אני
אחכה כאן מחצית השעה ואז אחזור הביתה.
האנשים מתחילים לנוע ולצאת החוצה. אני רוצה להישאר במקומי כפי
שהחלטתי, אולם הם דוחפים אותי מאחור ואני נאלץ להתקדם עם כולם.
הצעקות ונביחות הכלבים נמשכות, ומשמאלי אני רואה שומר מכה אדם.
למרות הזרקורים החזקים המכוונים אליי, אני מצליח להבחין בגדרות
תיל, ומבין שזהו כנראה בית כלא כלשהו. וודאי לאסירים מסוכנים,
אני חושב, על פי היחס לו הם זוכים. האנשים מתחילים לרוץ קדימה,
ובלית ברירה אני רץ עמם. תוך כדי שאני עובר מבעד לשער, אני
מספיק לקרוא בחטף את שם המקום, עליו לא שמעתי מימיי, שמוטבע
בשלט גדול: ARBEIT MACHT FREI. מוזר שיש פה ילדים רבים כל כך,
אני חושב לפתע.