היא באה מהספרייה, הוא בא ממגרש הכדורסל.
לא היה לה כלום מלבד היומן האישי שלה, היה לו הכל מלבד חבר
טוב.

אמה נפטרה כשהייתה בת שבע, סרטן.
אביה רופא מנתח, את רוב יומו הוא מבלה בחדר הניתוחים.
מאז שהיא זוכרת את עצמה היא הייתה לבד.
בגן חובה כשכל הילדים שיחקו בארגז החול היא בילתה לה בעולם
הדמיוני שלה.
בכיתה ח', כשכולם נפגשו עם החברים, היא קראה רומנים אסורים,
ה"ירושה" שהשאירה לה אמה.

הוא גר בשכונה הכי יוקרתית בניו ג'רזי.
בגיל 10 התחיל לשחק כדורסל.
להוריו היה משרד עורכי דין משגשג.
תמיד היה בין החבר'ה, פעם בשבועיים בימי שישי הוריו יצאו
למסעדה והוא הזמין את החבר'ה אליו הביתה.
חבריו אהבו להתארח אצלו... כל מה שהוריהם לא יכלו לממן נמצא
אצלו בחדר: מחשב משוכלל, טלוויזיה עם מסך שטוח, סוני
פלייסטיישן בגרסה החדשה ביותר, DVD ועוד המון מכשירים חדישים.
גם כשהיה עם כולם, עם החבר'ה, הרגיש לבד.

אף פעם הם לא היו קרובים אחד לשני, תמיד ראה אותה כילדה בודדה
ומסכנה.
בגיל 17, שנה אחרונה בבית הספר... יצא להם לראות המון אחד את
השני, בשיעורי המתמטיקה, לשון, היסטוריה ואלגברה.
אף פעם לא ייחס לה חשיבות רבה, היא לא הייתה מכוערת או משהו...
אבל אף פעם לא יצא להם לדבר.

בשיעור לשון היא נתפסה קוראת באחד מהרומנים האסורים של אמה,
המורה הקירח ציווה עליה לצאת מהכיתה ולהמתין לו בחדר המורים עד
שיסתיים השיעור.
והוא... כרגיל פטפט עם החבר'ה. המורה ציווה עליו לגשת לחדר
המורים.

שתיקה.
"אז... מה ככה?" הוא שאל.
"ככה", היא ענתה, מרימה לשניה את עיניה מהספר ומחזירה אותן
במהירות לדפים, מחשש שתפסיד את פרשיית האהבים האסורה בין ג'ק
ומייגן.
"מה את קוראת?"
"חוקים שבלב", השיבה, קראה במהירות את שלוש השורות האחרונות
וזרקה לעברו "מה אתה רוצה?"
"לדבר, משעמם לי."
"אתה אוהב לקרוא?" שאלה.
"לא יודע, אף פעם לא ניסיתי."
היא גיחכה.
היא המליצה לו על מספר ספרים ומשם התפתחה לה שיחה.


הוריו הכריחו אותו להצטרף לפרוייקט העזרה בשיעורי בית לילדים
קשי-יום, התלונן בפני חבריו בכיתה.
גם היא השתתפה בפרוייקט הזה. "או יופי, נהדר. אצטרך לסבול את
הנאד הנפוח הזה במשך כל השנה", רטנה.

מדי שבוע בימי רביעי נערכה פגישה של הפרוייקט, שנקרא "מלב אל
לב".
זוהי כבר הפגישה הרביעית של הפרוייקט, פגישה שנייה שהוא
מפסיד.

השבוע חלף, הגיע יום רביעי.
שעות אחה"צ... הוא הגיע לפגישה.
הסתכל מסביבו, חיפש פנים מוכרות.
הוא התיישב לידה.

הוא הסתכל עליה ומלמל משהו... היא לא הבינה, היא חזרה אל דני,
הילד שלו סייעה בהכנת שיעורי הבית.

הוא המשיך להסתכל עליה. עיניים חומות-דבש, פה קטן בצבע אדום
זועק, משקפיים אדומות שמסגרו את עיניה בצורה מושלמת, שיער חום
מתולתל הסתלסל עד מעט אחרי כתפיה.
משהו בעיניה קסם לו.

בסוף הפגישה הציע לה לצאת איתו.
היא סירבה במבוכה.
הוא בטח עובד עליה, חשבה.

וכך זה המשיך... במשך חודש... בכל פגישה של הפרוייקט "מלב אל
לב" הזמין אותה לצאת איתו.
בפעם החמישית... היא הסכימה.
הפגישה נקבעה ליום חמישי בשעה שמונה, הוא יאסוף אותה מביתה.

יום הפגישה הגיע, היא לא התרגשה.
לא ציפתה ליותר מדי.
כשעה לפני הפגישה התחילה להתארגן, בתחילה... טקס האמבטיה
היומי, ואז... בחירת שמלה... משמלותיה של אימה.
אימה הייתה אנינת-טעם, היא אהבה שמלות עם מחשוף לא עמוק מדי.
היא בחרה את השמלה הראשונה שראתה, שמלה שחורה, מגיעה עד מעט
אחרי הברכיים, מחשוף לא עמוק מדי. "נחמד", חשבה לעצמה.

הוא הגיע בשמונה בדיוק.
הייתה לו מכונית אדומה, בעלת גג נפתח... עם ארבעה מקומות...
שניים מקדימה ושניים מאחורה.
"את יפייפיה", אמר לה.
הוא לקח אותה למסעדה יוקרתית.
הם דיברו בתחילה על הפרוייקט... ואז הוא שאל אותה קצת עליה.
אח"כ הגיע תורה... היא שאלה אותו עליו, על חייו.
היא חשבה שהוא חמוד.
הוא חשב שהיא מדהימה.

בשעה 22:30 הוא החזיר אותה לביתה.
הוא נפרד ממנה... "בלי נשיקה בפגישה ראשונה", זכר את הכלל
שאביו הציב לו... כאשר הסביר לו על בנות.
"תן להן לצפות לזה, לרצות את זה. ואז... בפגישה שנייה,
שלישית... תנשק אותן."

היא חשבה עליו כל הלילה, הוא בילה עם חברים... וחלם עליה כשהלך
לישון.

בפגישה רביעית, לאחר שהם הכירו טוב אחד את השני, היא סיפרה לו
על תשוקותיה, על חלומותיה, על אימה...
הוא סיפר לה על ההורים שלו, על התקוות שלו ועל ציפיותיו...
הגיעה הנשיקה המיוחלת.
היא הייתה עדינה, שפתיו נגעו בשפתיה, נגיעה קלה.
הוא זז מעט אחורה, הסתכל בעיניה... ונישק אותה שוב.
היא הייתה מאושרת. הוא היה מאושר.

פגישה שישית. מועדון ריקודים.
פעם ראשונה שהיא רוקדת עם אנשים... תמיד חלמה שתרקוד עם אהוב
לבה... אבל... אף פעם לא דמיינה את כל האנשים מסביבה... אשר
בוהים בה ובו.
הבנות המזילות ריר... מקנאות בה ורוצות במותה.

הוא לקח אותה החוצה... לטיול.
הוא הבטיח לה שביום האחרון של בית הספר... בעוד לא מעט זמן, הם
יברחו ביחד ויתחתנו בלאס ווגאס.

היא הייתה מרוצה, והיה לה עוד משהו לחלום עליו בלילה.

נותרו רק עוד שתי פגישות לפרוייקט "מלב אל לב".
כמו בכל שנה, ציין מנהל הפרוייקט חמישה תלמידים שלפי דעתו
הצטיינו ותרמו הכי הרבה. כמובן, שהיא הצטיינה. וגם הוא.

את השבועיים האחרונים של בית הספר הם בילו ביחד. כל הזמן.
בהפסקות. בשיעורים... ישבו אחד ליד השני.

הגיע היום האחרון של הלימודים.

היא קיבלה תעודה, והייתה מרוצה. הציונים שלה ירדו מעט... אבל
עדיין היו מאוד גבוהים.
הוא קיבל תעודה... ולא היה אכפת לו שהמילה "כמעט טוב" שולטת
בה, הוא חשב על דברים אחרים.

היא ארזה מזוודה קטנה...עם דברים בסיסיים... כמה רומנים
אסורים... בגדים, ועוד כל מיני.
היא חיכתה לו כל הלילה... והוא לא הגיע.
היא חיכתה לו גם כל היום שאחרי... והוא לא הגיע.
היא לא נלחצה. הוא הבטיח לה.
בערב היא התקשרה לביתו.
אבא שלו ענה. היא ביקשה לדבר איתו.
אבא שלו אמר שהוא עסוק.
היא המשיכה והתקשרה במשך כל השבוע, פעמיים ביום.
לבסוף, לאחר שבוע של ציפייה, אמו ענתה לה.
היא אמרה לה שהוא ביקש למסור לה מכתב, שתבוא למחרת בשעה 16:00
לביתו... אימו תמסור לה את המכתב.

וכך קרה. היא באה לביתו.
היא לקחה מידי אימו את המכתב ופתחה אותו רק כשהגיעה הביתה.

"אני מצטער, אני אוהב אותך.
הוא הכריח אותי, אבא. מאז שאני זוכר את עצמי הוא דיבר איתי על
האוניברסיטה בניו יורק. הוא לא השאיר לי ברירה.
את יודעת שאני אוהב אותך, ותמיד אוהב.
אולי ניפגש באחד מן הימים, ומי יודע מה יקרה אז.
אני."

היא שקעה.
הוא הבטיח לה, היא זכרה את זה.
הבחור הראשון שגנב את לבה.


8:00, הוא יצא מחדר מגוריו בקמפוס, קנה קפה ומאפה במקום הקבוע,
וגם עיתון.
שלף סיגריה מכיסו וביקש מהמוכרת תכולת העיניים שתדליק אותה.
היא הזכירה לו אותה, למרות שלא דמתה בכלל. כל אשה שראה הזכירה
לו אותה.
08/07/2005 - יולי 2005  - כך היה כתוב בשער העיתון. לצד
התאריך נכתב מחיר העיתון בניו יורק ובוושינגטון.
ניו יורק: 1.40$ וושינגטון: 1.99$
הוא דפדף בעיתון... שום דבר חדש, נערה בת 15 נאנסה ע"י נערים
בכיתתה, צעירה שילדה בלי ידיעת אף אחד השאירה את תינוקה לגסוס
למוות בחדר האמבטיה.

בכותרת קטנה שנכתבה בצבע שחור על רקע אפור נכתב:
"צעירה כבת 18 נמצאה ללא רוח חיים תלויה בחדרה, משטרת ניו
ג'רזי פתחה בחקירה."
את המשך הכתבה לא הצליח לקרוא, הבחורה הראשונה שגנבה את לבו.


פניו האפירו. עיניו נעצמו.