[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








עוד משחר ילדותי אני זוכרת איך הוריי היו רבים, על כל דבר
אולי, ואולי לא. מה כבר ילדה בת 3 יכולה ל לזכור? מה שאני
יודעת בברור, שאי שם, בתחילת השנה הרביעית לחיי, הם נפרדו.
לגמרי. והוא, החליט שהוא נפרד גם מבתו היחידה. ככה הוא רוצה
לחיות? מי אני, מקסימום הבת היחידה שלו שנשארת לשארית חייה בלי
אב, שאגיד לא? אז לא אמרתי. וככה אני ואימי חינו לנו במשך עוד
10 שנים.
זה היה מתישהו, בין הסתו לחורף, כשהאדמה היתה כבר ספוגה במי
גשמים אבל האספלט עדיין נשאר יבש. מעולם לא הייתי חולמת
חלומות, או לפחות זוכרת אותם. מעולם לא הייתי מיחחסת להם
חשיבות, בעיקר בגלל שאת רובם הייתי ממציאה לבד. אבל אותו לילה,
בתחילת החורף, היה שונה.
הלכתי לישון כמו תמיד, בלי לחשוב יותר מדי על דברים, החלפתי
בגדים כרגיל, ונכנסתי מתחת לפוך, לא זכורה לי הרגשה של חמימות
מפתיעה....
התעוררתי בערך ב4, ואני מזיעה וצועקת, צעקה חנוקה, זה לא היה
חלום בלהות. בסך הכל, אבי, אותו אבא שכל העולם תמיד שאל אותי
עליו, איפה, למה, מה קרה, מתי וכו' חזר אלי! אבא שלי באמת נזכר
ממני:
ישבתי בסלון, כמו תמיד, עוד בימים שלא היתה לי טלוויזיה בחדר,
וצפיתי במשהו, לא יודעת מה, אולי ערוץ הילדים, היה משהו משעמם.
ואז... הדלת נפתחת. אבא עומד שם. כן, בדיוק כמו בתמונות, כמוש
אני הכרתי אותו. רק שהפעם לא היתה לו ילדה קטנה בידיים, הילדה
שכבר קצת גדלה, עמדה מולו.
לא הבנתי מה קרה, הוא פשוט בא לחפש אותי... אבא שלי באמת יודע
ממני! זוכר שיש לו ילדה! הוא טס 3 שעות ממוסקבה או מאיפה שהוא
לא טס רק בשביל לראות אותי! ונסע איזה שעתיים תקוע בפקקים עד
חיפה רק בשביל... להגיד לבת שלו שהוא אוהב אותי!
ההתרגשות המפתיעה, השמחה הכנה, התחלפו לפתע שרצון עז לנקום.
למה הוא בא לפה!? הסתדרתי יפה מאוד בלעדיו! למה נראה לו שאני
צריכה אותו?! 10 שנים זה מספיק זמן להתרגל לעובדה שאין לך אבא!
למה?
והוא, מה הוא עשה? בכל אותו זמן שכל המחשבות האלה התרוצצו
במוחי ובעוד שאני מתחלקת ל2. הילדה הקטנה שכ"כ רוצה אבא,
והילדה הגדולה שכ"כ רוצה לנקום.
הוא נכנס לבית בלי לצלצל ולחכות שיפתחו לו, בלי אפילו דפיקה
קטנה ומנומסת ואז פתיחת הדלת בהיסוס. הוא נכנס לבית כאילו הוא
היה שלו. כאילו זה לא פעם ראשונה שהוא פה. כאילו הוא אבא שלי.
הוא אמר לי שלום והביא לי חיבוק. למה הוא חיבק אותי? למה אכפת
לו ממני? למה הוא חושב שאני אותה ילדה קטנה בת 3?
הוא נכנס לסלון שהיה שלו, כך הוא חשב, כך הוא התנהג. ואמר לי,
לבת שלו, לזאת שלא ראתה אותו 10 שנים, ואיפשהו בתוכה עוד רצתה
שזה ישאר ככה, הוא אמר לי להביא לו לאכול!! אז התרגזתי, כל
התמימות של הילדה הקטנה שמאושרת על כך שאביה חזר נעלמה...
הייתי אני! אני כמו שתמיד הייתי! לא רוצה אבא! לא רוצה אבא
כזה!
אבל הפתעתי את עצמי, בצייתנות חסרת גבולות פניתי למטבח. רק לא
להראות לו את הכעס! הוא יבין הכל, ואז אני אכשל. אבל אני, בכל
מקרה נכשלתי. ניסיתי להרעיל אותו! שמתי באוכל ובשתיה שלו כל מה
שאסור. קשה להאמין עד כמה דמיון של ילדה שרוצה להרוג את אבא
שלה יכול יכול להפתיע אותה. שמתי ספריי כזה שהורג חרקים באוכל.
סבון כלים בשתיה. והרבה מאוד תבלינים שלא ידעתי למה הם משמשים.

אבל נכשלתי!
או שהוא הצליח. הוא לא היה אנושי! הוא אכל את הכל! אמר שהיה
טעים. הוא רק אמר שהיה טעים. הוא לא אמר תודה! וזה היה אבא. זה
היה אבא שלא ראיתי 10 שנים.אבא שרק עכשו אני יכולה לדעת מי
הוא. זה היה אבא שפתאום אהבתי.
הוא התחיל לספר לי סיפורים על חברים שלו שחיים בעיר. הוא לא
סיפר לי כמה הוא התגעגע אלי. הוא לא אמר כמה הוא אוהב אותי.
אני אמרתי לו! שאני אוהבת אותו! והוא חייך. רק חייך. הוא היה
צריך כבר למות, אבל הוא לא אנושי, אז הוא רק חייך.
אז הוא קם, והוציא מפה של חיפה מהכיס האחורי של הג'ינס. אני
חושבת שהוא לבש ג'ינס. היתה לו מפה של העיר שלי! אבל לא היתה
לו נשיקה בשבילי. הוא פתח את המפה והראה לי אזור. שלא הכרתי.
אבל אמר, שזאת השכונה שחבריו גרים שם. שכונה חדשה יחסית ובגלל
זה אני לא מכירה אותה. ואני... אני האמנתי! הוא אמר ליש הוא
הולך לבקר אותם. וחוזר עוד חצי שעה. ביקשתי שלא ילך. הוא הלך!
ואני חיכיתי לו.
חיכיתי רבע שעה, 20 דקות. שעה! שעתיים. כבר החשיך. התחלתי לחפש
את המזוודות שלו. אולי אני אמצא שם משהו שיזכיר לי אותו. ואני
לא אתגעגע. ואז רק גיליתי. שהוא בא בלי מזוודות! כל מה שהיה לו
איתו. מפה. מפה שמובילה לחברים שלו! מפה שכנראה לעולם לא תוביל
אותו חזרה לבת היחידה שלו. שכבר לא מחכה לו!



מוקדש לכל אותם טיפשים, שעדיין בטוחים שאני מסכנה, רק בגלל
ש"אבא" שלי החליט לא לחזור



ספטמבר 2001  ע"פ 04/11/00-28/10/00







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
וואי אין לי כח


הסוללה של
אנרג'ייזר


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/9/01 10:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי-לי עמית

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה