בודהה ואני יושבות על השטיח. שיא הקיץ ושיא החום ואנחנו יושבות
על שטיח בעובי של חמישה סנטימטרים- לכו תבינו. בודהה יושבת רק
עם כיסוי חלציים, אבל אני, אני עם ביגוד מלא. חולצת T, מכנסי
ג'ינס, ויחפה. לפחות יחפה.
אני יושבת בפינה אחת והיא מולי, לי יש כדור פרוותי ביד. אמא
שלי בשיגעון רגעי החליטה לקנות כדור מכוסה פרווה בצבעי שחור
לבן, מין כדורגל כזה, רק מפרווה. זוכרים את המשחק הזה ששיחקנו
ביסודי?
זורקים את הכדור הכי גבוה שאפשר וכשהוא באוויר מוחאים כפיים.
בהתחלה פעם אחת, אח"כ פעמיים ושלוש וארבע, עד שנפסלים. לא
יודעת למה, פתאום התחשק לי לשחק בזה. אז זרקתי את הכדור גבוה
ומחאתי כף. בודהה התחילה לחייך. זרקתי שוב את הכדור והפעם
מחאתי כף פעמיים. בודהה חייכה חיוך גלוי לחלוטין. שוב, הכדור
באוויר וידי נפגשות שלוש פעמים עד שהכדור נוחת בין ידי. עכשיו
בודהה צוחקת, מה-זה צוחקת, ממש מתגלגלת מצחוק. הסתכלתי עליה,
לא הבנתי מה מצחיק. עד שראיתי את החיוך הממזרי, ואת הניצוץ
שבעיניים שלה.
המשכתי לזרוק את הכדור ולהספיק למחוא כפיים, כל פעם יותר, עד
שהוא נוחת חזרה בידי. בודהה המשיכה לצחוק. היא ממש אהבה את
זה.
"אורן, תסתכל איך בודהה צוחקת!" אמרתי בין כף אחת לשנייה.
"למה את קוראת לה בודהה?" סבתא שלי והשאלות שלה, לכו תבינו.
בודהה ישבה שם על השטיח. שיא הקיץ, שיא החום. היא ישבה כשכפות
רגליה נוגעות אחת בשנייה, הידיים שלה היו חצי באוויר, כמו
בתנוחת מדיטציה, הכרס הקטנה שלה הייתה במרווח של רגליה. היא
ישבה שם, היה ממש חם, הורידו לה את הבגדים, היא נשארה רק עם
החיתול. ממש בודהה קטנה.