ירד גשם בחוץ, גשם מהאלה שמשנים את הריח של השמיים, והעצים.
היא ישבה על הרצפה, הקרה מאוד, עם סיגריה ביד, נשענת על קיר
המרפסת, שכבר התחיל לאבד מצבעו.
הריח של הסיגריה עם הגשם הזכיר לי משהו רחוק רחוק, משהו מפעם.
היא העדיפה להדחיק את הזיכרון ההוא, עם הנער ההוא, והחיוך
ההוא.
הוא בוודאי יושב גם על המרפסת, אצלו, ומעשן סיגריה בגשם.
היא זוכרת איך היו יושבים ועושים זאת ביחד...

לפני כמה לילות חלמה עליו.
הריח שלו היה כל כך אמיתי, הריח הזה שתמיד היה לו בשיער...
היא באמת לא ידעה מה להגיד או לעשות בחלום, כמו שלא ידעה
במציאות. הוא לא פה עכשיו, הוא לא מרגיע אותה כשהיא בוכה עם
סיגריה בפה, וגשם מעליה.
היא תמיד טענה שכשיש גשם - או שהשמים בוכים או שהעולם מתנקה
ממשהו. הוא תמיד העדיף לחשוב, שזה משהו אחר, שגשם קורה כי צריך
להעביר את הזמן בין משהו למשהו.
הוא תמיד האמין בדברים אחרים.
אבל היא, היה הייתה כזאת פינוקי שלו. עם החולצות הגדולות עליה
בשלוש מידות, והצמות הקלועות בשיערה, והריח הזה, ריח כמו של
הגשם.

עכשיו היא וודאי כבר סיימה את הסיגריה, הן נגמרות כל כך מהר
פתאום. גם היא. היא לא אוחזת מספיק חזק.

הוא גם חלם לפני כמה ימים, על אחד מהטיולים שלהם, על אחד
מהטיולים האלה, לפארקים באיזור. הם תמיד הלכו אחרי הגשם,
והריחו את הריח המיוחד הזה שלו. בגשם הם היו יושבים בחוץ עם
סיגריה.
הדבר היחיד שהפריד ביניהם זאת שתיקה ממושכת, וסיגריה מבוזבזת
בגשם, שבו הוא אמר כמה דברים לא נכונים, והיא הביטה בדרך הלא
נכונה.

הדבר היחיד שיכול לאחד אותם, זה הגשם.
זאת הנסיעה ההיא, בכביש המהיר, מחוץ לעיר, כשהכל סוער.
זה הרגע המסוכן הזה, שאף אחד מהם לא מוכן לוותר עליו, הם
מעדיפים לוותר על עצמם... ואולי, אולי זה מה שיאחד ביניהם.

(9.7.05)