אפילו שזה היה מזמן, אני זוכרת את הכל.
כן, כאילו זה היה אתמול, אם רוצים להיות קלישאתיים.
את כל ההסעות, את כל ההעתקות, את כל הכדורסל.
אבל מה שאני זוכרת במיוחד הם אותם הערבים שלא נגמרים.
היינו מבלים שם בבניין המתפורר, בין הקקטוסים של כהן ללולים של
היינמן. חורשת הקוצים, שהייתה כמו מדינה אחרת, רק שלנו.
אני זוכרת אותם יותר מהכל.
איך בועז היה מנגן את השיר הכי רגוע ואקוסטי שהוא מכיר, ורואי
הייתה חוטפת ממנו את הגיטרה ועושה ריפים עצבניים סטייל
מטאליקה.
איך גלעד היה מצחיק את כולם עם בדיחה גסה או כשהוא ניסה לשכנע
אותך ואת דנה להוריד את החולצה בעזרת טכניקה חדשה, פסיכולוגיה
הפוכה.
איך מישל ו"בזוקי ג'ו" היו מתווכחים על מה יותר טוב, טרנטינו
או ואן דאם, פינק פלויד או אתניקס, GTA או שולה המוקשים.
איך נועם שיתף אותנו בחלומות המוזרים שלו, או במחשבות שלו על
אחותו הגדולה של יונתן, מאיזושהי סיבה לא ברורה.
איך צדנו מכשפות בלילה התכול.
אבל הפרט שהכי זכור לי הוא אני, במרחק ביטחון של עשרה מטרים.
ליד הגדר עם הצבע המתקלף, או הג'יפ של אבא של יונתן, אם הוא לא
בילה אחת מההרפתקאות שלו.
הייתי שם, קרובה בראש אבל רחוקה מן העין.
ורק רציתי להגיד לך דבר אחר.
שאני מצטערת על כל הזמן האבוד, ועל מה שהוא עשה לי.
סולחת?