אני שוכבת... מדממת...
שוב הסכין יצא...
אני בוכה... צועקת
אף אחד לא נמצא

חסרת הכרה
והעולם כולו קר, חשוך
אין כאן אף אחד
תמיד אמרו לי: "זאת המציאות שלך... עולם קר ואפור...
וככה תמיד יהיה"...

אבל הם טעו
הכל שקר...
הכל שחור
ואין כאן אור
לא יהיה אף פעם אפור

ואני עדיין לבד
מדממת
והם רק צוחקים בלי להפסיק
נמאס לי לשמוע אותם
אז אני בורחת
מתעלמת... נעלמת...

חסרת הכרה
והעולם כולו קר, חשוך
אין כאן אף אחד
תמיד אמרו לי: "זאת המציאות שלך... עולם קר ואפור...
וככה תמיד יהיה"...

אבל הם שוב טעו...
והשחור נעלם
והלבן גם
ואפור לא עוד יהיה
וגם אני
וככה עדיף
אני במילא לבד, ותמיד אין אף אחד

ופתאום הטלפון מצלצל...
ואני מתעוררת מהחלום
הוא נגמר.
אני לא זוכרת דבר.