"אלמנת שוטר שנרצח בעבר בשעת מילוי תפקידו חשודה כעת ברצח אחר
על רקע שימוש בסמים"
כך בשרה כותרת העתון.
"עמיתיו השוטרים של השוטר החלל, שבאו לעצו את אשת חברם שנרצח,
אמרו לכתבנו:
"זו תחושה קשה, לעצור מישהו שהיה כה קרוב אליך. כולנו באנו
אחרי הרצח, לנחם ולשמור על אשת עמיתנו, וכעת אנו מוצאים אותה
חשודה".
מה שלא ידעו הכתבים החרוצים לספר, ואולי לא רצו, כי את הרוצחת
הפליל מפקד המשטרה בעיר. זה נעשה בזמן שהתנהל רומן, במקביל,
בין השניים. הם נהגו לצאת למסעדות יוקרה ולמועדונים, ודבר
הרומן היה ידוע לכל.
יודעי דבר מספרים, שהרומן החל עוד בזמן שהשוטר הנרצח היה
בחיים. הרצח שלו עצמו בוצע בזמן היותו במשמרת, בדרך להפסקת
צהריים. הוא נהג במכונית הלאנצ'יה המשטרתית, בזמן שעמיתו השוטר
נמנם במכונית.
לפתע שמעו במכשיר הקשר דיווח על ילד שנחטף. זה לא היה תפקידם
"לקחת" אירוע זה, מה גם שהחטיפה לא בוצעה בגאיזור שלהם.
אבל הם חלפו בסמוך למקום האירוע, הנרצח, בוב, אמר לחברו: אני
אתפוס את המניאק. ובאמת, כשנקלעו לקרב יריות עם החטף, פרץ בוב
קדימה, בזמן שעמיתו חיפה עליו. הוא נהרג מקליע של 0.29 שנתקע
בבטנו. הרוצח, אגב, חמק ללא פגע. הילד החטוף לא אותר עד היום.
חלפו שש שנים מיום האירוע, וכעת מבקשת המשטרה, ומפקד המשטרה
העומד בראשה, לקיים חקירה נוספת בתיק, שנחשב עד כה לבלתי
מפוענח.
צוות החקירה מינה את הארלי, עמיתו של בוב לסיור, שהועבר כעת
לתפקיד בילוש, לויטננט בריידלי, בחור חסר חוש הומור וחד כתער,
וסמית', החוקר מאז שישב בתיק על המדוכה, ולא הצליח למצוא את
קצה החוט.
אחר צהריים יפה במיוחד אחד, הלך הארלי לדבר עם אשת עמיתו בוב,
שכעת ישבה במעצר בכלא הנשים "גבעת אנה", שמה היה סינתיה, והיא
היתה אשה רחבת לסת ונוטה לפרצי צחק בלתי מוסברים. בוב קרא לה
לכן "סינתיה הצוחקת".
כעת סינתיה ישבה בחדרה, והעלתה דמעות של בכי, בזמן שהארלי העלה
אש במקטרתו.
הוא עבר למקטרת מאז קודם לתפקיד החקירה על מות עמיתו, והיה
להוט במיוחד לקדם אותה.
סינתיה היתה אחרי ניתוח שקדים, והוא הביא לה גלידה. מעטים בכלא
הנשים ידעו ששוטר בא לבקר כעת את חברתם.
כשסיימה סינתיה לאכול, עטפה את השאריות בנייר עיתון, ואמרה:
ובכן, בוב, ומיד תקנה את עצמה, הארלי, האם שמעת דבר מה חדש?
עדיין לא, סינתיה, הוא היה נבוך מהעובדה שהיה עליו לחקור אותה
בכלא.
בוב היה נוהג לאמר: "לכל עבריין יש מניע". ומה המניע שלך,
סינתיה, שאל בוב.
אני לא יודעת, אבל הבחור שרצחתי היה היספאני, אף פעם לא בטחתי
בהם ,בגזע הזה.
סינתיה, היסס לרגע הארלי, תאמרי לי, השמועות בדבר... איתו...
את יודעת... נכונות?
סינתיה התאפקה לא לצחוק. הארלי היה טמבל גמור.
הארלי, פנתה אליו סינתיה, תוך שהיא טומנת עאת ידיה בכיסים שהיו
בחלוקה, תגיד לי, מי הטמבלית שהיא גברת הארלי? יש דבר כזה
בכלל?
סינתיה, את יודעת, התפתל הארלי, אין לי מושג בדברים האלה.
אני זוכר אותך עוד מתיכון הית'קליף, את היית בנבחרת המעודדות,
ובוב, בוב היה קפטן הנבחרת, אתם הייתם זוג מהאגדות, איך קרה
ה"AFFAIR", הזה?
סינתיה חיבבה באמת ובתמים את הצעיר התמים הזה, שכל מעינייו היו
נתונים אך ורק לחקירה. אבל כעת היו מעייניה שלה אחרים. היא
חפצה להיות מזוכה בדין בתיק רצח ההיספאני.
הסיכויים שלה לא היו מזהירים כלל וכלל, התובע המחוזי היה בטוח
שיש בידיו הרשעה בטוחה.
לכן אמרה סינתיה להארלי:
הארלי, בייבי, אולי אתה רוצה למצוא מי רצח את בוב, וזה בסדר
גמור, אבל אני אשה, שאם תורשע בדין, תהיה צפויה לבלות את
שלושים השנים הבאות בכלא, וגם אם תצא קודם זה יהיה שחרור מוקדם
בתנאי ערבות, לכן אני מציעה שתתרכז בשאלות העיקריות אותן רצית
לשאול בענין הרצח.
הארלי החל לתחקר אותה בפרטי הרצח, בשאלות כמו מה עשתה בשעת
הרצח, עד שבשלב מסוים אמרה לו סינתיה:
הארלי, בייבי, הרי אתם יודעים שמי שבצע את הרצח היה אדם מסוים,
חוטף ילדים ובוב רק הזדמן לסביבה הזו. איך בשם אלוהים, יכול
להיות שיש לי קשר לרצח?
הביטי סינתיה, בעבודת המשטרה קורה לעיתים תכופות שפרט אחד מקרי
שנראה בלתי קשור, מוביל פתאום למשנהו שדווקא כן קשור.
סיתניה שתקה.
אמרי לי סינתיה, שאל הארלי באומץ, איך הגיב דואן לרצח?
דואן היה שמו של מפקד המשטרה ומאהבה של סינתיה.
תשובתה של סינתיה הדהימה את הארלי.
דואן לא ביקר אצלי בימי האבל, הוא היה בהלוויה, נשא הספד כמו
שאתה יודע, אבל לא בא אפילו פעם אחת לנחם.
וזה לא נראה לך מוזר, סינתיה?
אני לא יודעת, הארלי. דואן...
היא היססה בקורל. אהה שנתקע אחרי חצי דקה
כן סינתיה, עזר לה הארלי
דואן... אהה. המשיכה סינתיה נתקעת שוב
הארלי המתין. מאחורי הפאסדה של נער נבוך, עמד איש משטרה
מיומן.
סינתיה ידעה זאת, וגם הארלי ידע שהיא יודעת זאת. הוא תהה אם
היא יודעת דבר מה שאין היא מעיזה לבטאו.
הוא לא חשד בה שהיא מעורבת ברצח.
אך היתה לו התחושה שבמין דרך כלשהיא היא מחפה על קצה החוט. מצד
אחד היה אלוף נעוריה ומאידך מאהב חדש יחסית, איש רב השפעה.
והארלי לא גיבש לעצמו דעה כיצד נשים אמורות לפעול במקרה כזה.
הוא היה הומו לאטנטי, ומעט הנשים שהכיר בחייו, כולל אמו
ואחותו, הצטיירו לו כמין חידה שאם יפענח אותה, ויכניס בה סדר,
יזכה לאהבה המושלמת. כשוטר נתקל במספר פרוצות שעבדו באיזור
שלו, הוא הסתכל בהם כנשים עובדות, שכל תפקידם הוא לענג גברים.
בעצמו נזקק לשירותיהן פעמים ספורות, ותמיד היה משלם תמורתו.
הוא לא היסס אחר כך לעצור את אותן נשים, החוק היה לצידו כל עוד
לא אסר על מתן אתנן. הוא רגז על עצמו רק פעם אחת. זה היה
כשהזונה לשרותה נזקק בקשה ממנו שיעסה את גופה בגמר המגע. הוא
ראה בזה נסיון שלה להטות את ליבו. כל עוד זייפו הבנות אורגזמה,
זה היה בסדר מבחינתו; הן משחקות את המשחק הידוע שמטרתו לגרום
לגבר להרגיש חזק; שני הצדדים יודעם את האמת, ומשתפים פעולה;
אבל כשהיא מבקשת להשתמש באינטימיות המבוימת הזו כמצע לקשירת
קשר, זה נראה לו כדבר פסול. הוא קרע אחר המגע הזה את כרטיס
הביקור שנתה לו לפיסות קטנות, הדליק אותן במאפרה, וזרק את האפר
לרוח. אבל המחשבה אצלו בראש היתה: "אם היא תרצה אותי - היא
תמצא אותי"
מה אמרת, הארלי? שאלה אותו סינתיה, משועשעת.
מאומה! נבהל כתינוק שנפתס בקלקלתו, אני פשוט חשבתי בקול.
תגיד לה, לזו שחשבת עליה, הארלי, שאהבה זה לא דבר שמישהו חושב
או מרגיש, אהבה זה דבר ממשי, הארלי בייבי.
הארלי כתב את זה בדוח שלו.

פרק ב'

בלילה לא נתנו הכלבים להארלי לישון. הוא שכב בחדרו, בדירת
המרתף שלו, והאזין לנביחות הכלבים מלמעלה, מהדירה מעל. לא היה
טעם לעלות לשכנים, או אפילו להתקשר למשטרה, הם לא היו בבית.
אחד הכלבים יילל, הארלי השתעשע במחשבה ליסוע לווטרינר, לקנות
רעל בעלי חיים בצורת כדורים (הוא לא ידע איך זה נראה, אבל
דמיין את זה כמו הנפטלין שאמו נהגה לשים בבגדים ובארונות, תמיד
הזהירה אותו מפניהם, ופעם שלח לשונו לאחד מהם, וטעם אותו
בהסתר, אבל מאום לא קרה לו) ולהשליך אותו מבעד לאשנבי המרפסת.
לבסוף קם, התלבש, אכל בעמידה טחינה לבנונית עם לחם בריאות, לקח
את צרורו, ויצא מהבית לעבר מקום האירוע - אתר הרצח.
השעה היתה קרוב לשתיים לפנות בוקר, כשהחנה את מכונית הווליאנט
או הדודג', בעצמו לא זכר מרוב עייפות, הוא נהג להחליף מכוניות
בקצב מסחרר אחרי שהתקלקלו, ואז היה חוזר וקונה מכונית משומשת
ממגרש.
הוא איתר את המקום בו עמד בוב ביום הרצח אחרי שספר חמש אבני
שפה  מתיבת הדואר. כאן הוא נפל פרקדן, קורא להארלי "שוט", שוכב
בשלולית דם, בזמן שהרוצח המשיך בירי. הארלי לא היה בטוח אם אמר
"שוט" או "שיט", הוא כרע מאחורי תיבת הדואר, מחזיק את המאגנום
שלו מהקנה, כאילו היה שופר ראש השנה של יהודים. במשך שבע דקות
המשיך הרוצח החוטף לירות, כשהארלי ההמום, שהיה בטוח שחברו כבר
מת, המשיך לכרוע בעיניים עצומות, מחזיק כך את המאגנום בטפשות.
ניידת המשטרה שהגיע לאחר מכן, מצאה את הארלי במצב הזה, ואת בוב
חסר רוח חיים. את שניהם העבירו לאותו בית חולים; הארלי שהה בו
תקופה, באותו זמן באו מפקדיו לבקרו וטפחו לו על השכם, ואמרו לו
שהתפקיד מחכה לו, ורק שישתחרר. אבל כשחזר, העבירו אותו לתפקיד
משרדי. שש שנים לחם כדי להיות מוצב בחקירת המקרה הזה, שש שנים
בהם חזר ושאל את עצמו: מה היה קורה אילו... אילו אלן הקטן,
הילד שנחטף, לא היה יוצא אותו יום מהבית. אילו לא היו לוקחים
את הקריאה. אילו היה פורץ הוא, במקום בוב. אילו לא היה מבקר
אצל הזונה ערב קודם, ולא נשאר איתה כל הלילה, ובבוקר היה רענן
ומלא מרץ. אילו לא היו נוסעים לאכול במסעדה הלבנונית שברובע
העתיק של העיר אלא נוסעים לאכול במקדונלס. האפשרויות נראו לו
כמעט בלתי מוגבלות.
אילו היא היתה כאן עכשיו; הוא התעורר במחשבותיו, מי זו היא?
האם הוא נהיה סנטימנטלי?
הוא התניע ונסע, אחרי כמה מאות מטרים מצא קפה אינטרנט פתוח.
נכנס פנימה, והזמין קפה. שני אנשים בלבד ישבו ליד השולחנות,
אחד שחור שלבש בסגנון ג'מייקני ושמע מוזיקה באוזניות בזמן
הגלישה, השני ישן בישיבה. כשסיים את שתית הקפה, הוציא מתיקו
זכרון נייד, ותחב אותו לכניסת היו. אס. בי. במשך הדקות הבאות
רשם ביומנו את קורות היום ההוא, וכשהגיע לנקודה בה רשם "אהבה
זה דבר ממשי", נכנס לאתר ההכרויות באינטרנט, הדפיס מתוכו תמונה
של הבחורה הראשונה שנקרתה לו, ועם התמונה בידו עזב את המקום.